השיח האסטרטגי-קיומי של ישראל – הערכה מחדש

סיכום תובנות הכנס:
"מהגרעין האיראני לגרעין הסכסוך הישראלי-פלסטיני
השיח האסטרטגי-קיומי של ישראל"
(אוניברסיטת תל-אביב 28-29 בדצמבר 2015)

בכנס שנערך באוניברסיטת תל-אביב על-ידי מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום, בשיתוף עם המועצה לשלום וביטחון, מרכז מולד להתחדשות הדמוקרטיה והמרכז ללימודים בינלאומיים ואזוריים ע"ש ס. דניאל אברהם, נדונו סוגיות מרכזיות בתחומי האסטרטגיה והביטחון הלאומי הקיומי של ישראל, התמורות הגיאו-פוליטיות במזרח התיכון, מצבה של ישראל לנוכח המציאות הבינלאומית המשתנה, הסכסוך הישראלי-פלסטיני ומצבה הפנימי של ישראל במונחים של ביטחון וחוסן לאומי.

המסקנה המשותפת בקרב החוקרים הייתה, כי שיקולי המדיניות של ישראל בתחום המדיני והביטחוני, הכלכלי והחברתי, קשורים אלה באלה וחייבים להיות כפופים למטרה העליונה של הבטחת עתידה וקיומה כמדינה יהודית ודמוקרטית. עם זאת, הסתמנה ההכרה כי מזה שנים, מדינת ישראל נעדרת אסטרטגיה לאומית וגיאו-פוליטית עדכנית לעיצוב יחסיה עם הפלסטינים ועם שכנותיה הערביות.

מגמות השינוי המרכזיות בעולם החדש (היי-טק, כלכלה גלובלית, השתנות מושג המלחמה והעדפת פתרונות דיפלומטיים על פניה), וכן התמורות במרחב הערבי-האסלאמי שהביאו לטלטלה במזרח-התיכון – כל אלה מחייבים בחינה מחודשת ומקפת של מצבה האסטרטגי של ישראל והאתגרים הניצבים בפניה.

בפרספקטיבה היסטורית, עם ישראל במולדתו מעולם לא היה בטוח יותר בעתיד קיומו הריבוני והעצמאי, ומעולם לא היה גורלו נתון בידיו כפי שהוא כיום:
א. ישראל נהנית מהכרה ולגיטימיות בקהילייה הבינלאומית, הרואה במדינות הלאום ובשלמותן הטריטוריאלית עקרונות יסוד בקיומן.
ב. האיום האזורי הקונבנציונאלי נעלם כמעט לחלוטין בעקבות השלום עם מצרים וירדן והתפוררותן של מדינות ערביות עוינות – עיראק וסוריה במיוחד - כתוצאה מ"האביב הערבי" ותהפוכותיו.
ג. לישראל עוצמה צבאית, כלכלית, דמוגרפית ותרבותית.

למרות זאת, קובעי המדיניות בישראל טוענים בהדגשה, כי סכנה ממשית ממשיכה לרחף על קיומה של המדינה:
א. "איום על-קונבנציונאלי" - על אף שהסכם הגרעין של הקהילה הבינלאומית עם איראן משהה לשנים רבות, אם לא מנטרל לעד, את יכולותיה של איראן להצטייד בנשק גרעיני, איראן ממשיכה להיות מוצגת כמי שגמרה אומר להשמיד את מדינת ישראל באמצעות הגרעין.
ב. "איום תת-קונבנציונאלי" - הפלסטינים והתנועות האסלאמיסטיות הקיצוניות באזור, מוצגים כגורמים השואפים להשמיד את מדינת ישראל באמצעות פעולות טרור או באמצעות מערכות התשה מתמשכות.

איומים אלה מוצגים תדיר באמצעי התקשורת ודעת הקהל בישראל נוטה, ברובה, לקבלם, ללא דיון ציבורי ביקורתי ומעמיק. המסקנה המתבקשת, על פי רטוריקה זו, היא, שרק כוחה הצבאי של ישראל יכול להבטיח את עתידה וקיומה, בהלימה עם האמירות "על חרבנו נחיה לנצח" ו"לנצח תאכל חרב".

אולם, הכיבוש והשליטה על העם הפלסטיני, הנמשכים קרוב ליובל שנים - הם אלו המסכנים את קיומו של הפרויקט הציוני. הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא ניתן לפתרון באמצעות כוח צבאי, וניהולו הוא חסר תוחלת; אל מולו ישראל עומדת חסרת יכולת הכרעה, שוחקת את כוח ההרתעה שלה, וההגנה מפני איומיו כרוכה במחירים גבוהים מדי. על כן, המשך האימוץ של גישה זו רק מנציח את הסכסוך ופוגע בלגיטימציה של ישראל, מבית ומחוץ, להשתמש בעוצמתה הצבאית בסכסוך.

למעשה, בעניין הפלסטיני, ישראל מתקרבת לנקודת האל-חזור אשר מסכנת את עצם קיומה כמדינה יהודית. הברירה הקיימת היא בין היפרדות מן הפלסטינים בדרך של הסדר מוסכם, לבין מרחב אחד שבו ישראל והפלסטינים חולקים זכויות פוליטיות במדינה אחת. רק הסדר של שתי מדינות לשני העמים יבטיח את עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית - וגבולותיה המוכרים רק יחזקו את הלגיטימציה להשתמש בעצמתה כדי להגן עליהם.

הגדרתם של איומים, תת-קונבנציונאליים או על-קונבנציונאליים, כאיומים קיומיים, לצד התעלמות מאיומים מוחשיים על קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, מעידים על דלותו של הדיון האסטרטגי הלאומי-ביטחוני-מדיני, המתקיים בישראל. הסיבה לדלות הדיון נעוצה בעיקר בתרבות הפוליטית שהשתרשה בישראל ובהתנהגות קברניטי המדינה לדורותיהם:
א. העדר שיח ציבורי המתחייב בין הקברניטים לבין הציבור בסוגיות ביטחון וביטחון לאומי.
ב. תפיסת הביטחון של ישראל, המושתתת על שלושה מרכיבי יסוד: הרתעה, התראה והכרעה, קפאה על שמריה ולמעשה אבד עליה הכלח בחלוף הזמן ואל מול המציאות שהשתנתה.
ג. "דת הביטחון" שמולכת בישראל מאז קום המדינה - והפכה לאחרונה ל"דת הביטחון השוטף" - מבוססת לרוב על גישת חשיבה מצומצמת במונחים טקטיים-אופרטיביים האופיינית לממסד הצבאי-ביטחוני.
ד. התבססות ההגמוניה התפיסתית, זו של "דת הביטחון", מרתיעה את גורמי האופוזיציה. אלה מגלים רפיסות ו"מיישרים קו" עם השלטון בכל הקשור לענייני מדיניות לאומית ובטחון לאומי.
ה. חוסר הרצון ו/או היכולת להסתכל נכוחה אל פני המציאות.
ו. החיסיון המוטל על תקציב הביטחון מונע דיון לגביו.
ז. חדירת תפיסה של "משיחיות פוליטית", הנשענת על אידיאולוגיית הימין-האמוני, למוקדי השיח הפוליטיים ומערכת קבלת ההחלטות ברמה הלאומית.

במצב זה, שאלות כמו מעמדה הבינלאומי של ישראל, חוסנה האזרחי והמשטרי ויציבותה הכלכלית, אינן נלקחות בחשבון במידה מספקת בשרטוט מפת האיומים והסיכויים, והזדמנויות מדיניות בעלות פוטנציאל אסטרטגי חיובי, כמעט שאינן נדונות.

החברה הישראלית השתנתה: היא יותר רבגונית והרבה יותר מפולגת. חלה התרופפות בסולידריות הפנימית ובקונצנזוס הלאומי, הנטל אינו מתחלק באופן שווה, והרתיעה מאבדות בנפש בשעת מבחן התעצמה. כחברה מערבית-ליברלית, פחתה המוטיבציה של שכבות מסוימות לשאת בעול משום שהן מתקשות להזדהות עם מדיניות ניהול הסכסוך שנוקטת ישראל, מדיניות שרק מבטיחה מערכות אין-סופיות לדיכוי הטרור ונעדרת כל אופק מדיני. חלק גדל והולך של האוכלוסייה איננו חלק מן המשק המודרני, אף שישראל היא בין המדינות המובילות בתעשיות ההיי-טק ובמחקר המדעי והרפואי. הפערים בחברה הישראלית מתבטאים בשיעורים גבוהים של עוני, מדד אי-שוויון בהכנסות שגדל והולך וכן רמה נמוכה של פריון, הנובע, בעיקר, מתשתיות ירודות של הון פיזי והון אנושי. כמחצית מתלמידי ישראל רוכשים השכלה בתחומי היסוד שאיכותה נמצאת מתחת לזו שבמדינות רבות שאינן מפותחות. ברור לכל שחינוך ברמה של עולם שלישי יוביל למשק של עולם שלישי, שלא יוכל להחזיק צבא של עולם ראשון. ואולם, למרות שמגמות חברתיות-כלכליות אלו הן בעלות חשיבות רבה לחוסן ולביטחון הלאומי, הן נעדרות לחלוטין מהשיח האסטרטגי הקיומי.

לנוכח התמורות המתוארות בסביבה, במעגליה השונים, באיומים הצבאיים וכן בחברה הישראלית, מתחייב שינוי יסודי בתפישת הביטחון הלאומי. השינוי צריך להתחיל משאלת היסוד: 'על מה אנחנו נלחמים?'. המאבק צריך להיות על שימור יעודה של מדינת ישראל אשר קמה כדי להעניק בית לאומי-ריבוני לעם היהודי.

נדרש, אפוא, לבחון באופן בקורתי את החשיבה האסטרטגית-קיומית של ישראל ולהתאימה למציאות העולמית והמציאות האזורית המתפתחות, להן השפעות והשלכות על מצבה האסטרטגי של ישראל בתחום המדיני, הביטחוני והכלכלי-חברתי:
א. כנגד מדיניות "שב ואל תעשה", בתואנה שהטלטלה במזרח התיכון מחייבת זאת, נדרש לגבש מדיניות שתקדם הסדר מדיני עם הפלסטינים ועם העולם הערבי, אשר יבטיח את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ויאפשר לשפר את מעמדה המדיני והביטחוני במרחב.
ב. וכנגד התפיסה של "עם לבדד ישכון", נדרש לחזק את מעמדה של ישראל בקהילה הבינ"ל בעידן הגלובליזציה, באופן שיאפשר את השתלבותה בקרב מדינות העולם מבחינה מדינית וכלכלית (יחסי חוץ, אמנות בינלאומיות, חברות בארגונים בינ"ל, כינון יחסים דיפלומטיים עם מדינות המזרח התיכון ומדינות מוסלמיות).
ג. כחלק מתפיסת הביטחון הלאומי, נדרש לשנות סדרי עדיפויות בתחומים הכלכליים-חברתיים, כדי לעודד צמיחה ותעסוקה, למגר עוני ואי-שוויון, לקדם בריאות שוויונית ובראש וראשונה, לטפח את החינוך בקרב כל חלקי הציבור.