לחזק את הרשות הפלסטינית

לחזק את הרשות הפלסטינית (אפרים לביא) (הארץ 11.4.2011)

מקורות הדינמיקה המטלטלת את המשטרים במזרח התיכון שונים מאלה, המאפיינים את הדינמיקה הפנים-פלסטינית. החברה הפלסטינית שסועה ומפולגת, ונמצאת תחת כיבוש ובמאבק לעצמאות מדינית. שקיעת הסמלים הלאומיים שלה בשנים האחרונות, ובמרכזם תנועת השחרור הלאומית, הפתח, שנותרה חסרת לכידות פנימית ואיבדה את תמיכת הציבור, שבירת האחדות הלאומית בעקבות הפיצול מחמאס, וזניחת רעיון "ההתנגדות" (אל-מקוואמה) לטובת בניין מדינה - כל אלה מעידים שאין כיום בגדה המערבית כוח פוליטי היכול להניע תהליכים עממיים רחבים, כמו התנגדות לשלטון הרשות הפלסטינית או התקוממות נגד הכיבוש הישראלי. לרוב הצעירים אין כיום מטרה משותפת, חברתית או פוליטית, והם מעדיפים להתרכז בקידום ענייניהם האישיים: לימודים, תעסוקה ומשפחה.

עם זאת, ההנהגה הפלסטינית מודעת לכך, שהערעור על הלגיטימציה להמשך שלטונה בהעדר בחירות כלליות ואיבוד השליטה על רצועת עזה, עלולים לשמש כר נוח להתפתחות תסיסה עממית נגדה. התעוררות כזאת עשויה להתבסס על קהלים דומים לאלה שחוללו את האירועים בתוניסיה ובמצרים, שלא הונעו מכוחה של אידיאולוגיה פוליטית-מפלגתית מוצקה.

לפי שעה נמנע מחמוד עבאס (אבו מאזן) מעריכת בחירות בגדה המערבית בלבד, מחשש שאלה יעמיקו את הפיצול בעם הפלסטיני. על כן, סימני השאלה על הלגיטימציה של שלטון הרשות ימשיכו לרחף, לפחות עד שיתקיימו בחירות כלליות לנשיאות ולמועצה המחוקקת. אבל בה במידה יישמרו גם היסודות המבטיחים את המשך קיומה של הרשות ואת נשיאותו של אבו מאזן: למרות הפיצול הגיאוגרפי והפילוג הפוליטי, נותר לחמאס ולפתח אינטרס משותף לקיים את הרשות במסגרת הטריטוריאלית של שני האזורים, ולא לכונן ישויות נפרדות. גם בעיני ישראל, מדינות ערב והקהילה הבינלאומית לא חלפה הסיבה לקיומה של הרשות הפלסטינית, ובשנים האחרונות הן תמכו בה בדרכים חומריות ומדיניות.

נוכח האירועים בעולם הערבי תזדקק הרשות ליתר גיבוי ותמיכה מצד ישראל והקהילה הבינלאומית באמצעות הפחת חיים בתהליך המדיני, סיוע בבניין המדינה ובמאמציה "להיטיב עם העם".

ישראל תוכל לתרום ליציבות הרשות אם תעודד את הנהגתה על פועלה והישגיה בהשלטת חוק וסדר והשבת הביטחון לאזור, ותמשיך לראות בה שותפה להידברות מדינית וביטחונית. עובדתית, בניגוד לדעה הרווחת בישראל, אין הרשות מסיתה לאלימות. בשנים האחרונות לא נשמעו מפי בכיריה התבטאויות של תמיכה בטרור או במאבק המזוין. בכלי התקשורת של הרשות הפלסטינית לא מושמעים דברי הסתה מפי אנשי הנהגה. בכירי הרשות שבים ומצהירים בבירור, שהלקח מהאינתיפאדה השנייה נלמד.

בזכות מאבקה של הרשות בחמאס, המסגדים והקמפוסים בגדה המערבית שוב אינם זירות להסתה ולפעילות נגד ישראל. לפיכך, יהיה נכון מצד ישראל להכיר בצורך של הפלסטינים הנאבקים על חירותם להנציח את מי שנראים בעיניהם כגיבורי המאבק הלאומי לשחרור, ולא לראות בכך מעשה הסתה, ובד בבד לאפשר להם להמשיך בדרך המעשית שבחרו בה: בניין המדינה שבדרך, שתיכון בהסדר עם ישראל.

הדבר עולה בקנה אחד עם האינטרס של ישראל, שהקמת המדינה הפלסטינית תהיה תוצאה של משא ומתן עם ההנהגה הפרגמטית הקיימת, ולא התפתחות שתיכפה על ישראל מבחוץ ותחייב אותה להכיר במדינת פלסטין בקווי 1967.

חידוש השיחות הישירות עם ההנהגה הפלסטינית עשוי לבלום את התהליכים בזירה הבינלאומית - שבהעדר תהליך מדיני נועדו להפקיע מידי ישראל את השותפות בהכרעות לגבי המדינה הפלסטינית וגבולותיה - וכן לצמצם את השפעות האירועים בעולם הערבי על הרשות הפלסטינית ולתרום ליציבותה.

התקדמות ממשית לקראת יישוב הסכסוך בדרך מדינית תמחיש לפלסטינים את היתרונות של החלופה שמציעה כיום הרשות בגדה המערבית, על פני זו שמציע חמאס ברצועה, בנוגע להשגת עצמאות מדינית ובניין מדינה וחברה. הדבר יאפשר לאבו מאזן לקיים בחירות כלליות, גם אם הנהגת חמאס לא תיענה לפיוס, ויהיה ברור לכל שהפתרון המדיני שיושג יחול על שני האזורים. במקרה זה תיחשב חמאס כמי שמונעת התקדמות לסיום הכיבוש וכינון מדינה פלסטינית עצמאית, ואילו הבחירות יצטיירו בדעת הקהל הפלסטינית כמהלך מאחד ולא מפלג.

אל"מ (מיל') ד"ר לביא הוא מנהל מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום באוניברסיטת תל אביב