מדינה באמצע הדרך

מדינה באמצע הדרך, אפרים לביא (הארץ 31.8.2010)

עם חידוש השיחות הישירות בין ישראל לפלסטינים, ראוי לזכור כי בימים אלה מלאה שנה לתוכנית של ממשלת סלאם פיאד: "פלסטין - סיום הכיבוש והקמת המדינה". מטרת התוכנית היא לקבוע עובדות בשטח, שיאפשרו לכונן מדינה פלסטינית דה-פקטו בעוד כשנה, גם אם לא תושג התקדמות במשא ומתן.

בחלוף שנה, הישגי פיאד ניכרים לעין: ממשלתו פועלת בשקיפות ומצליחה לקדם תוכניות פיתוח כלכליות וחברתיות. הרושם הוא, שפיאד הצליח ליצור בגדה המערבית סביבה נוחה של ביטחון ויציבות החיוניים לעסקים והשקעות, ועלה בידו למשוך משקיעים זרים. תמונת מצב זו, המלווה במסרים ברורים של נטישת דרך המאבק האלים, מובילה את הקהילה הבינלאומית להמשיך בתמיכתה ברשות הפלסטינית.

פיאד ותוכניתו ניצבים לפני אתגרים מחוץ ומבית. מימוש התוכנית תלוי בסיוע זר; לרשות אין שליטה מלאה על הפעילות הכלכלית בגדה; הפיצול החברתי-פוליטי-גיאוגרפי מעיב על כינון מבנה שלטוני מאוחד בגדה וברצועה; התמיכה הציבורית הפוליטית בפיאד מוגבלת, והוא נתקל בהתנגדויות מצד בכירים בפת"ח.

לפי שעה, פיאד מתמודד היטב עם אתגרים אלה. הישגיו זוכים להערכת הקהילה הבינלאומית, וישראל אינה יכולה להתנגד לתמורות העולות בקנה אחד עם קריאת בנימין נתניהו ל"שלום כלכלי". פיאד גם משיג את מטרתו המוצהרת מבית: הוא נוטע בבני עמו את הביטחון, שיש ביכולתם לקדם במו ידיהם את עצמאותם. פיאד בונה לעצמו בהדרגה בסיס כוח ציבורי-פוליטי, בין היתר בתמיכה במאבק העממי נגד גדר ההפרדה ובהובלת החרם על תוצרת ההתנחלויות.

פיאד מוכיח בדרכו לציבור הפלסטיני, כי תוכנית המדינה דה-פקטו נוחלת הישגים והיא יעילה יותר מכל צורות המאבק הפלסטיני שנוסו עד היום. כך, למרות הפסימיות הגוברת כלפי התהליך המדיני, קיים בציבור רצון לשמר את ההישגים. לכן אין, לפי שעה, היגררות לאלימות. במימוש התוכנית עד כה כבר הוכיחו הפלסטינים לעצמם ולקהילה הבינלאומית, שהם יכולים לקבל אחריות על כל שטח שהם שולטים בו. המשמעות היא, שישראל לא תוכל לטעון שהפלסטינים אינם בשלים להקים מדינה ולשלוט בה.

תוכנית פיאד נתנה לרשות הפלסטינית תוחלת קיום שלה נזקקה במיוחד לנוכח העדר תהליך מדיני. אולם תוחלת זו עלולה להתברר ככוזבת, אם לא יושג הסדר מדיני שיאפשר לפלסטינים לבנות את תשתיות מדינתם גם מעבר לתחומי שטח A. מבחינה מדינית, התרחיש המסתמן איננו הכרזה חד-צדדית על הקמת מדינה בקיץ 2011 או פנייה לעימות אלים, אלא מאמץ להפקיע מידי ישראל את בלעדיות ההחלטה על גורל השטחים ועתיד הפלסטינים. הכוונה המוצהרת של מחמוד עבאס ופיאד היא להביא את הקהילה הבינלאומית, במקרה של העדר הסדר עם ישראל, להכיר דה-יורה במדינה דה-פקטו הפלסטינית בגבולות 1967, על בסיס על החלטות האו"ם 242 ו-338.

על ישראל להכיר בכך שתוכנית פיאד נהפכה מחד-צדדית לרב-צדדית מפני שתוכנית "דייטון" האמריקאית לבניית כוחות הביטחון הפלסטיניים היא חלק ממנה, וכך גם הפרויקטים בתחומי הכלכלה והחברה שהמדינות התורמות מממנות. הקהילה הבינלאומית רוצה להיות מעורבת בעיצוב העתיד המדיני באזור. הודעת הקוורטט ממארס השנה, המתווה קווים כלליים למו"מ על הסדר הקבע ומשבחת את תוכנית פיאד, שימשה, בצד הודעת שרת החוץ האמריקאית הילרי קלינטון, בסיס לחידוש השיחות הישירות בין ישראל לפלסטינים.

אל לישראל להשלות את עצמה ש"השלום הכלכלי" הוא תחליף לשלום. האפשרות הסבירה, ולפיה בתוך שנים אחדות תהיה המדינה הפלסטינית עובדה קיימת, צריכה להיות גורם מדרבן להתקדמות מעשית בתהליך המדיני. האינטרס של ישראל מחייב, שהקמת המדינה הפלסטינית תהיה תוצאה של המשא ומתן, ולא התפתחות אשר תיכפה עליה. במלים אחרות, על ישראל לבחור אם המדינה הפלסטינית תיכון מתוך סכסוך ועימות, או מתוך תהליך פיוס. לעניין זה תהיה השפעה מכרעת על אופי היחסים שישררו בעתיד בין מדינת ישראל ובין מדינת פלסטין.

ד"ר לביא הוא אל"מ במיל' ומנהל מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום באוניברסיטת תל אביב