שנה לתוכנית ראש הממשלה סלאם פיאד

שנה לתוכנית ראש הממשלה סלאם פיאד: "פלסטין - סיום הכיבוש והקמת המדינה"
רשמים מביקור ברמאללה, יולי 2010

אפרים לביא

ב-13 יולי 2010 התלוויתי למנכ"ל לשכת המסחר ישראל-פלסטין, מר אבי נודלמן, לביקור בעיר רמאללה. לשכת המסחר הוקמה לפני מספר חודשים והיא פועלת בחסות קרן Portland Trust. מארחינו היו אנשיPortland Trust רמאללה, בהם זיאד אל-בנדק, שר התיירות לשעבר וכיום האחראי ברשות הפלסטינית על הקשרים עם הוותיקן, מספר צעירים פלסטינים משכילים העובדים בקרן [דוברי אנגלית רהוטה], עו"ד הגב' ניקולה קובולד, מנהלתPortland Trust בלונדון, תעשיין בכיר מרמאללה, וכן פעיל מהתאחדות היבואנים הפלסטיניים, שהוא חבר ב"מועדון הדיפלומטי הפלסטיני" ומקורב לבכירים בנשיאות הרשות ולשרים בממשלתו של סלאם פיאד.

חלקו הראשון של הביקור התקיים במשרדיPortland Trust ברמאללה. השיחות עם המארחים היו בעיקר סביב יישומה של תוכנית ראש הממשלה סלאם פיאד והשפעותיה על חיי היום יום של הציבור ברמאללה ובגדה המערבית בכללה. כמו כן, הועלו הערכות לגבי שיתופי-פעולה אפשריים בין ישראל והרשות הפלסטינית בתחומי התיירות והמסחר, ולגבי עתידו של התהליך המדיני והשפעותיו האפשריות על המשך הפעילות הכלכלית ומרקם היחסים בין הצדדים. חלקו השני של הביקור כלל סיור מקיף בעיר רמאללה וסביבותיה, לרבות העיר הישנה, השכונות החדשות אל-מאציון ואל-בלועה, מחנות הפליטים אל-אמערי וכדורה, שכונות עין אום שראיט, סמיראמיס והישוב כפר עקב.

בצד התרשמויות אישיות, ההערכות המובאות בסיכום זה משקפות בעיקר את דעתם של המארחים, בני שיחנו בביקור, ובמיוחד את ניתוחיו של המקורב לבכירים ברשות הפלסטינית. האחרון ציין באוזננו, שהוא מרבה להיפגש עם בכירי הרשות ולהשתתף בדיונים פנימיים במסגרת "המועדון הדיפלומטי הפלסטיני", בהם מעלים המשתתפים הערכות ודעות בנושאי אקטואליה.

התרשמות כללית: התמקדות בנדל"ן ובפיתוח התיירות -
העיר רמאללה שוקקת חיים, מקרינה שפע כלכלי ותחושה שבמקום שוררים חוק וסדר. חנויות הלבשה והנעלה רבות, מסעדות, בתי קפה, דוכני ירקות ופירות – מעידים על פעילות כלכלית ערה. תנועת כלי הרכב והאנשים רבה אך מתנהלת ללא קושי. במקומות שונים רמזורים מכוונים את התנועה וניכר מיעוט השוטרים בצמתים ובמרכז העיר. המספר הרב של רכבים הנושאים לוחיות זיהוי ישראליות [לרוב תושבי מזרח ירושלים או תושבי רמאללה הנושאים תעודת זהות כחולה], מוסיף לתחושת הביטחון הכללית.

ניכר, כי הרשות מתמקדת בעיקר בפרויקטים בתחום הנדל"ן ובניסיון לפתח את התיירות כתחום מרכזי לקידום הכלכלה. בעיר ישנה תנופת בנייה רחבת מימדים למגורים, בנייני ציבור וממשל. הרשות מעניקה משכנתאות לרכישת דירות ונותנת הלוואות לפתיחת עסקים. בשכונות החדשות נבנו בניינים גבוהים למשרדים ולמגורים; במתחם רחב היקף הולכת ונבנית קריה ובה בניינים רבי קומות עבור משרדי הממשלה; בית החולים רמאללה הפך לקומפלקס גדול: מתחם ובו בניינים חדשים לצרכים ייעודיים שונים כמו טיפול בילד, טיפול בזקן וכדומה; בבניינים החדשים שוכנים מוסדות ממשל שונים, משרדי העירייה, מנגנוני הביטחון, גופים כלכליים וחברתיים כמו הבורסה, היכל תרבות (קצר אל-ת'קאפה), משרדים של ארגוני חברה אזרחית, נציגויות זרות וארגונים בינלאומיים. בעיר בתי מלון חדשים וכן בתי מידות בהם שוכנים שגרירים ונציגים של מדינות זרות. כתוצאה מתנופת הבנייה עלה באחוזים ניכרים ערכן של הקרקעות באזור רמאללה.

תחום השקעה אחר בו מתמקדת הרשות הוא התיירות. בני שיחנו הדגישו כי לרשות הפלסטינית יש פוטנציאל רב לפיתוח כלכלי בתחום זה. לדברי אנשיPortland Trust רמאללה ומנהלת משרדPortland Trust בלונדון, מדינות הקוורטט מעבדות אסטרטגיה לפיתוח התיירות ואילו קרןPortland Trust בוחנת פיתוח תשתיות של מגזרי תיירות שונים, כמו אטרקציות דתיות המתאימות לתיירות בארץ הקודש ובמיוחד בערים כמו בית-לחם, שיאפשרו לתיירים ללון במקום. כמו כן ישנה כוונה לבנות חבילות תיור שיכללו את ישראל, הרשות הפלסטינית, מצרים וירדן.

נמסר, כי מצפון ליריחו הולכת ונבנית העיר "תל אל-קמר", כפרויקט תיירותי של קרן ההשקעות הפלסטינית, PIC. הפרויקט מוקם על שטח של תשעת אלפי דונם, שרובם אדמות וקף ששייכות לרשות הפלסטינית (באזור ישנן גם קרקעות של משפחות חוסייני ואל-עלמי). הממשלה נתנה את הקרקע לחברת ההשקעות הפלסטינית לצורך הפרויקט. הפרויקט הינו אחד הגדולים בשטחי הרשות בהיבט הנדל"ני ומקביל לפרויקט הקמת העיר החדשה "רואבי", מצפון לרמאללה.
באזור יריחו הולך ונבנה גם אזור סחר במימון יפאני.
ברמאללה הוקמו מספר בתי מלון חדשים. ב-1 לאוגוסט ייפתח מלון הפאר "מובנפיק" של רשת המלונות השוויצרית, וכבר כיום תפוסת המלון מלאה לשלושת החודשים הראשונים.

תוכנית פיאד -
בני שיחנו הדגישו את העובדה שד"ר עלי אל-ג'רבאווי, שבעבר קרא לפרק את הרשות הפלסטינית ולהחזיר לישראל את האחריות על השטחים בשל העדר התקדמות בתהליך אוסלו, מכהן כיום כשר התכנון והפיתוח. לדבריהם, לג'רבאווי היה חלק גדול בגיבוש תוכניתה של ממשלת פיאד, והוא "השחקן הראשי" ו"המנוע העיקרי" שסלאם פיאד נשען עליו במימוש התוכנית.

המקורב לבכירים ברשות, תיאר כך את הנדבכים העיקריים של תוכנית פיאד:
א. מסגרת זמן של שנתיים, שתסתיים ב-28 יוני 2011.
ב. בניית מוסדות המדינה ויישום שלוש תוכניות: תוכנית חברתית, תוכנית כלכלית ותוכנית מדינית. הממשלה עוסקת בבניית מוסדות המדינה ויישום התוכניות החברתית והכלכלית. היא מתמקדת בחיזוק הביטחון, בהשגת מידה של יציבות כלכלית, גם אם לא צמיחה כלכלית, ובונה מוסדות חברתיים, תרבותיים וכלכליים. הטיפול בתוכנית המדינית הושאר בידי אש"ף והפת"ח ומקבלי ההחלטות בתחום המדיני.
ג. הטלת תפקיד גדול יותר על הקהילה הבינלאומית, מתוך הכרה כי הכניסה של הפלסטינים למשפחת העמים תהיה באמצעותה. הפלסטינים הידקו את קשריהם עם ארה"ב ואירופה והם מבקשים להוכיח לעולם, באמצעות התוכנית, שיש ביכולתם לכונן מדינה הלכה למעשה.

המקורב לרשות הוסיף, כי המאמצים המושקעים כיום במסגרת תוכנית פיאד כבר שינו במידה רבה מאוד את השיח של הקהילה הבינלאומית לטובת הפלסטינים. כך, בפעם הראשונה גנרל אמריקאי קושר בין האינטרסים האמריקאים לבין סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובפעם הראשונה נשמעות התבטאויות כמו זו של איטליה שהצהירה כי אינה רואה בישראל בת-ברית ראשונה [באזור]. השינויים האלה בשיח של הקהילה הבינלאומית נותנים אשראי למאמציו של פיאד במימוש תוכניתו, מקרבים את סיום הכיבוש ומקדמים את הקמת המדינה וההכרה בה מצד מדינות העולם.

לדברי המקורב, בציבור הפלסטיני ובמיוחד בקרב הצעירים, ישנה שביעות רצון מתפקודו של סלאם פיאד כראש ממשלה ומיישום התוכנית שלו. בתשובה לשאלה, מנה מספר אינדיקאטורים על-פיהם אפשר לקבוע שהתוכנית מצליחה בקידום פיתוח תשתיות המדינה [מקאומאת אל-דולה]:
א. בראש ובראשונה, בנייה מחדש של מנגנוני הביטחון, תפקודם תחת הנהגה אחת, והשגת יציבות ביטחונית.
ב. רמאללה נבנית כ"בירה האמיתית של המדינה הפלסטינית". מרוכזים בה כיום מוסדות המדינה בדרך ושלוש הרשויות: הנשיאות והממשלה, מועצה מחוקקת, רשות שופטת, וכן מוסדות ביטחוניים, כלכליים וחברתיים.
ג. שלטון חוק - משרד המשפטים והמשטרה פועלים ביעילות להבטחת השלטון ואכיפת החוק.
ד. הרשות ומוסדותיה מתנהלים ברמה מקצועית גבוהה: השרים וממלאי התפקידים הם לרוב אנשי מקצוע, בעלי כישורים בתחומם ובעלי יכולת ביצועית [אל-כפאא'ה].
ה. במוסדות קיימים הונהגו שקיפות, בקרה ומודרניזציה; הוקמו מוסדות חדשים והוחל בפרויקטים רחבי היקף בתחומי הבריאות, החינוך, הרווחה, התעסוקה והשלטון המקומי.
ו. משרדי הרווחה, הבריאות, החינוך ומשרד האסירים הם כיום המשרדים המרכזיים והחשובים, אשר נהנים מתקציבים מוגדלים. כך למשל, פעילותו של משרד הרווחה התרחבה מאוד, במיוחד לאחר שהופסקה עבודתן של אגודות הצדקה של החמאס באזור; משרד האסירים משלם כ-800 ₪ לכל אסיר בחודש.
ז. כלכלה – חלה התאוששות והבראה כלכלית בגדה המערבית; לרשות הפלסטינית יש פוטנציאל לפיתוח כלכלי בתחום התיירות, במיוחד של מוסלמים וצליינים, כולל ממזרח אסיה. בעת שלום, צפויים לבקר בשטח המדינה הפלסטינית מיליוני תיירים מוסלמים ונוצרים בכל שנה. הרשות נערכת לכך בדרכים שונות, כמו הקמת אזורי נופש, בתי מלון, ופיתוח תחבורה מתאימה.

בני שיחנו סיפרו, כי פעולתם של המשרדים החברתיים ברשות, ומשרדים אחרים כמו המשפטים, מורגשת בציבור. התושבים חשים ביעילות תפקודם של המשרדים בהשוואה לעבר. כך למשל, מערכת המשפט ואכיפת החוק התחזקה מאוד. מספר המובאים למשפט בגין עבירות על החוק גדל בצורה ניכרת וגזרי הדין מיושמים הלכה למעשה. מציאות זו שונה מהעבר לא בשל גידול בהיקף הפשיעה אלא בשל העובדה שמערכות המשפט והאכיפה יעילות יותר כיום. תחת ממשלת פיאד, עם תיאום פעולות מנגנוני הביטחון תחת פיקוד אחד, וחיזוק המערכת המשפטית, נאכפים החוק והסדר באופן המשפיע על מרקם חיי היומיום של התושבים, בתחום הכלכלי ובתחומים אחרים.

כך לדוגמה, התעשיין הבכיר סיפר כי בעבר הייתה נפוצה תופעת הצ'קים החוזרים שפגעה באופן קשה ביכולתו לקיים פעילות כלכלית. תופעה זו, הוסיף, בצירוף המציאות הביטחונית הקשה ששררה בשנות האינתיפאדה, היוותה מכשול ביחסים הכלכליים בין ישראלים לפלסטינים. כיום, התחזקות המערכת המשפטית ואכיפת החוק, בצד שיפור ניכר שחל בתפקוד המערכת הפיננסית הפלסטינית ובפיקוח עליה – נוצרה מציאות חדשה המאפשרת פעילות כלכלית בטוחה. כך למשל, תעשיין או איש עסקים יכול לקבל מידע לגבי ההיסטוריה בתחום האשראי (history credit) של כל אדם עימו הם מבקשים לעשות עסקים.

בני שיחנו היו מאוחדים בדעתם, כי בציבור ישנה הערכה למאבקו של פיאד בשחיתות ולניתוב כספי הסיוע לפיתוח ולהשגת יציבות כלכלית וביטחונית, כפי שלא הייתה בעבר. לדבריהם, הקשר בין התושב לרשות הפלסטינית הינו "טוב מאוד" ובציבור נבנית בהדרגה התחושה של שותפות והשתלבות במשימה הלאומית של בניין המדינה. התהליך המדיני שוב אינו מצטייר כתנאי להתקדמות בבניית המדינה. אף ההיפך מכך: התחושה היא כי קביעת עובדות בשטח בדמותן של תשתיות מוסדיות של מדינה, תכפה את עצמה על המציאות ועל התהליך המדיני ותזרז את סיום מצב הכיבוש. בעניין זה הביעה הגב' ניקולה קובולד מ-Portland Trust דעה שונה: לדבריה, נדרש אופק מדיני והתקדמות מדינית כדי להבטיח את המשכה של הפעילות הכלכלית, וכן פיוס פנים פלסטיני בין פת"ח וחמאס.

עידוד קשרים עם הצד הישראלי -
מהשיחות עם מארחנו עלה, כי הרשות הפלסטינית מעודדת העמקת הקשרים בין תעשיינים ואנשי עסקים פלסטיניים לבין גורמים בישראל, בין השאר לצרכי לימוד וקבלת ידע. גופים בישראל, כמו סניף קרן Portland Trust , לשכת המסחר הישראלית-פלסטינית (שמוקמת בעידוד הקרן), וכן המחלקה הכלכלית במרכז פרס לשלום, מקיימים קשרי עבודה בתחומים אלה עם גופים פלסטיניים מקבילים ועם מרכז הסחר הפלסטיני Pal Trade. במסגרת קשרים אלה מתקיימות פעילויות מגוונות להרחבת הידע של הצד הפלסטיני בתחומים כלכליים שונים ולהגדלת שיתוף הפעולה בין הצדדים בתחומים עסקיים שונים. כך למשל, נמצא בהכנה מדריך של אנשי עסקים ישראלים ופלסטינים, אנשי עסקים ותעשיינים מובאים לאירועים כמו תערוכות וכנסים כלכליים ברשות ובישראל, ונערכים קורסים והשתלמויות לגופים כלכליים פלסטיניים כמו חברות עסקיות מפעלים ומכון התקנים הפלסטיני, בנושאים שונים כמו בתחום התקינה.

האתגרים בפני תוכנית פיאד -
התוכנית ניצבת בפני אתגרים שונים מבית ומחוץ:
א. יסודות מרכזיים של המדינה בדרך, כמו מוסדותיה הנבחרים, עודם מקרטעים בשל המציאות הפוליטית ברשות הפלסטינית: הבחירות לנשיאות לא התקיימו, המועצה המחוקקת מושבתת זה מספר שנים, הבחירות לרשויות המוניציפאליות נדחו.
ב. קיימת תלות רבה בכספי הסיוע החיצוני של המדינות התורמות.
ג. העדר יכולת להגיע להתנתקות כלכלית מהירה מישראל.
ד. הזדקקות לידע ולמומחים זרים בשל העדר ניסיון מקצועי בתחומים שונים ויכולות עצמיות מוגבלות. כך למשל, חסר חינוך לעסקים והעידוד לפיתוח עסקים גדולים נותר מוגבל: כ-95% מהעסקים המוקמים הם "קטנים ובינוניים" (SME).
ה. חלק מהציבור, כולל רוב תושבי הכפרים ומחנות הפליטים, אינו משולב בעשייה של בניין המדינה ועדיין אינו נהנה מההתפתחות הכלכלית. לפיכך, התמיכה והלגיטימציה הציבורית לתוכנית אמנם קיימת אך היא מוגבלת; בהעדר בסיס כוח ציבורי ופוליטי תלוי פיאד בתמיכה של אבו מאזן ליישום תוכניתו.
ו. רבים בקרב אנשי הפת"ח אינם מרוצים מהעובדה שסלאם פיאד, שאינו משורותיהם, קוטף לבדו את פירות פעילות הממשלה. לדעת המקורב לבכירי הרשות, אפשר שעבור פעילים אלה, שיבוש היציבות הביטחונית תהיה הזדמנות לסלול את דרכם בחזרה למרכז הבמה.
ז. הצד הישראלי מציב מכשולים והגבלות על קידום פרויקטים אסטרטגיים מחוץ לשטחי A (כמו ביצוע סקרי שטח).

המשבר במערכת הפוליטית והסיכוי לצמיחת כוח פוליטי חדש –
מארחינו התייחסו למצב השורר במערכת הפוליטית הפלסטינית והגדירוהו כ"וואקום פוליטי". לדבריהם, נמשכת התפוררות תנועת הפת"ח, וביטויה האחרון היה ביטול הבחירות לרשויות המקומיות מחשש שמתמודדים עצמאיים, ביניהם משכילים ובעלי ייחוס משפחתי, יביסו את מועמדי הפת"ח. התנועה סובלת ממשבר הנהגה מתמשך, לאחר שדור ההנהגה הוותיק שבא מתוניס נעלם ברובו. פלגי השמאל נותרו קטנים וחסרי כוח, ואילו תנועת החמאס מנוטרלת ואנשיה פועלים במחתרת.

המקורב לבכירי הרשות הסביר, כי כל התנועות והפלגים הפלסטיניים, הלאומיים והאסלאמיים, שרויים במבוכה פנימית ומתקשים לעבור ממגופים מהפכניים למפלגות, שעה שהצרכים של הציבור בגדה המערבית וברצועת עזה הם בתחום השגת הזכויות הלאומיות בדרך מדינית ולא בדרך המאבק לשחרור בכוח. האזרחים הפלסטינים דורשים חופש תנועה ורווחה כלכלית, ומבחינתם אין כיום מקום לדיבורים על אינתיפאדה ומהפכה. ואולם, מנהיגי הפת"ח ויתר הפלגים ממשיכים לדבר עם פעיליהם בסיסמאות המתאימות לשנות ה-80. הדבר יוצר קונפליקט ומשבר בקרב הפעילים שרואים את בכירי הרשות ואת מפקדי מנגנוני הביטחון נפגשים עם עמיתיהם הישראלים והאמריקאים.

מצב זה, אמר המקורב, מעיד על קוצר ידן של הנהגות התנועות והפלגים, ובמיוחד זו של פת"ח, שאינן מסוגלות להסביר לפעילים ולציבור את פשר המציאות החדשה. על ההנהגות לנטוש את דרך הפעולה של ערפאת לפיה "היום אני בעד שלום ומחר בעד מאבק אלים". דרך פעולה כזו היא טקטיקה ולא אסטרטגיה ואינה מאפשרת לפלסטינים להתקדם לעבר השגת מטרותיהם הלאומיות. תחת זאת, על ההנהגות לגבש אסטרטגיה, יעדים ודרכי פעולה חדשות. התנועות והפלגים אמורים להפוך למפלגות פוליטיות ולקיים יחסי גומלין של "זכויות וחובות" עם הרשות הפלסטינית. הן אמורות לדרוש שקיפות, צדק ושוויון מהשלטון הפלסטיני, ובה בעת לתבוע מישראל לקבל חופש תנועה וזכות להגדרה עצמית ולריבונות.

לדעת בן שיחנו, ניתן לאתר מגמה של התקרבות גורמים שונים לסלאם פיאד, מתוך רצון להצטרף אליו במסגרת פוליטית חדשה:
א. אישים מהפת"ח, ביניהם בכירים שכבר לא מאמינים שיש להם סיכוי להתקדם במסגרת התנועה בשל העדר האטרקטיביות שלה כתנועה פוליטית ומעריכים שסיכוייהם טובים יותר עם פיאד; פעילים שיצאו כעוסים ובלתי מרוצים מהוועידה השישית של הפת"ח, שהתכנסה בקיץ 2009 בבית לחם. בין השמות שהוזכרו: ע'סאן אל-שכעה משכם.
ב. אישים מקרב המשפחות הנכבדות.
ג. אנשי אקדמיה וטכנוקרטים, שהיו מזוהים בעבר עם הפת"ח או השמאל, כמו: נביל עמרו, ד"ר חסן אבו לבדה, ד"ר ע'סאן אל-ח'טיב, ד"ר מג'די אל-מלכי, ד"ר עלי אל-ג'רבאוי, ד"ר ריאד אל-מלכי, וליד אל-נג'אב. רוב אלה כבר ממלאים תפקידי שרים ותפקידים אחרים בממשלת פיאד.
ד. אנשי כלכלה וחברה, כמו טלאל נאצר אל-דין.
ה. אישים אסלאמיסטים שנחשבים "מתונים", כמו נאצר אל-דין אל-שאער, שהיה בעבר שר החינוך וסגן ראש הממשלה בממשלת חמאס.

לדעת בן שיחנו, קיים סיכוי טוב שיתפתח זרם פוליטי חדש אך זאת בתנאי שהדבר ייעשה מעצמו (כ"לידה טבעית"), מבלי שגורמים ישראליים, פלסטיניים או זרים, ינסו לקדם ולשווק אותו. יש לאפשר ל'תנועת ההגירה' הזו מהפת"ח, מהשמאל וגם מקרב הזרם האסלאמי, להתרחש מעצמה וללא כל התערבות. פיאד עשוי להרכיב ערב בחירות כלליות רשימה בת 25-20 בראשותו ולהתמודד. ייתכן כי רק בקלפי ייוודע דבר לידתה של מפלגת מרכז חדשה, שתעיד על התפתחות שלב חדש בחברה הפלסטינית.

בין מארחינו היו ששללו את האפשרות שיצמח כוח פוליטי חדש בראשות סלאם פיאד, שיתפוס את המרכז במערכת הפוליטית הפלסטינית. אלה הזכירו שבעבר כבר היו בעבר ניסיונות להקים זרם כזה – אך כולם נכשלו. לדעתם, הימין והשמאל הם שיקבלו את הקולות כבעבר, ואילו רשימתו של פיאד תכשל. הם מעריכים, שתפקידו של סלאם פיאד מוגדר וזמני: הוא אמנם מצליח לספק ביטחון ולייצב את הכלכלה, אך בכך יסתיים תפקידו. לטענתם, בניגוד לדעה הרווחת, פיאד אינו "נקי ושקוף": הוא מחלק כסף כדי לרכוש תמיכה, ובין היתר קנה בכסף את מפקדי מנגנוני הביטחון. הם מאמינים, שברגע האמת, דהיינו בעת בחירות כלליות, אבו מאזן יוכל לסלק את פיאד ללא קושי, מבלי שלפיאד תהיה יכולת להתנגד.

ירושת אבו מאזן -
לדעת המקורב לבכירי הרשות, אבו מאזן מבקש להשאיר ליורשו "שולחן נקי". הוא ינסה להשיג סוג של הסדר מדיני עם ישראל ולהעבירו לבא אחריו לצורך יישומו, ובכך יסיים את תפקידו כמנהיג. שאלת היורש הוגדרה על-ידו כ"שלב מפחיד", שכן המועמדים הפוטנציאליים לרשת את אבו מאזן, כמו מרואן ברגותי, מחמד דחלאן, ג'בריל רג'וב או אבו מאהר ע'נים, אינם מוכשרים, לדעתו, במידה הראויה לתפקיד ההנהגה: הם חסרי ניסיון והבנה בתחום המדיני והיחסים הבינלאומיים וכל אחד מהם יהיה חייב לרצות את כל חברי הוועד המרכזי בפת"ח המונים 22 איש, מאחר והחלטותיהם מתקבלות בהסכמה כללית, פה אחד. המנהיג היורש עלול אפוא להיכנע לפת"ח ולבצע "מינויים פוליטיים" בכל משרדי הממשלה, לרבות באוצר, במנגנוני הביטחון וביתר מוסדות השלטון, ובכך להחזיר את הגלגל לאחור, לימי ערפאת.

אתגר החמאס והאחדות הלאומית -
מהשיחות עם מארחינו ניתן היה להתרשם, כי בקרב הציבור בגדה המערבית לא מתפתחת גישה מתבדלת כלפי הרצועה. הערכתם היא שהגורם היחיד הרוצה במיגור שלטון חמאס בעזה היא הרשות הפלסטינית, בעוד הקהילה הבינלאומית אינה מעוניינת בכך וישראל אף מעדיפה להנציח את המציאות הנוכחית, שבה מתקיימות שתי ישויות פלסטיניות נפרדות ברצועה ובגדה המערבית: הפיצול מבטיח לישראל שלא תתאפשר הקמת מדינה פלסטינית, אף כי הדבר מנוגד לאינטרס הישראלי בטווח הרחוק. ההנחה היא כי חמאס אינה מעוניינת לנתק את עצמה מהגדה המערבית ומהקהילה הבינלאומית. היא מוכנה להיכנס למשחק המדיני-פוליטי המקומי ולהתרחק מהמשחק העולמי [המאבק בין המערב לאיראן]. היא מעדיפה לקיים יחסים טובים עם מצרים וירדן, וגם עם ישראל במסגרת הודנה או הסכם זמני, ולא תרצה להכשיל הסדר מסוג זה אם יושג בין ישראל לאש"ף.

המקורב לבכירי הרשות אמר כי האפשרות היחידה להשבת העניינים לקדמותם ולכונן מחדש את האחדות הלאומית היא באמצעות בחירות. במידה ותושג התקדמות בתהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים, חמאס תבקש להתפייס עם הפת"ח וללכת לבחירות. ואולם, היא תסכים להיכנס בחירות בתנאי שכספי הסיוע לשיקום הרצועה, בסך 5 מיליארד דולר, שהובטחו בוועידה בשארם אל-שיח' (מרץ 2009), יוכנסו לרצועה וינוצלו על-ידה לשיקום. חמאס לא תהיה מוכנה לוותר על כך אחרי שהפגינה עמידה איתנה (צמוד) במלחמה בעזה [עופרת יצוקה] ובשנים שחלפו מאז.

תחת תנאי זה של שיקום הרצועה על-ידה, אמר המקורב, חמאס תהיה מוכנה להגיע להסכם עם פת"ח. הצדדים יחזרו לנקודת ההתחלה של ראשית 2006; תקבע תקופת מעבר בת 5-4 שנים במהלכה יפעלו הצדדים להחזרת המצב לקדמותו, דהיינו יביאו למיזוג ושילוב המערכות השלטוניות, הביטחוניות והכלכליות בשני האזורים מחדש, ובאופן שלא יהיו מבוססות על זהות מפלגתית זו או אחרת (זו של חמאס או של הפת"ח); רק בתום תהליך זה – יתקיימו בחירות כלליות. במהלך תקופה זו ייתכנו בחירות לנשיאות אבל לא למועצה המחוקקת. פרק זמן זה יחפוף את התקופה בה יתנהל המו"מ בין ישראל ואש"ף על הסדר הקבע. ההנחה היא כי גם אם יושג הסדר מדיני, יישומו יהיה בשלבים והפלסטינים יקבלו בתחילה עוד שטחים במעמד A ו-B, סמכויות ריבוניות בגשרים והקלות במעברים. מציאות זו תשליך על אופי היחסים והזיקות שיתקיימו בין הגדה המערבית לרצועת עזה.

התהליך המדיני –
בן שיחנו התעשיין אמר, כי עובדתית הפלסטינים מונים כיום קרוב ל- 10 מיליון איש: 4.5 מיליון – בעמאן, 4 מיליון – בגדה המערבית וברצועה, ו- 1-1.5 מיליון – בישראל. לפיכך על ישראל להחליט בין פרידה מהפלסטינים והליכה לפתרון של שתי מדינות, לבין מדינה אחת דמוקרטית. עליה להכיר בכך שאבו מאזן אינו יותר פרגמאטי מערפאת בעמדותיו המדיניות, גם אם הוא שונה בהלכותיו. בכל הסדר בעתיד יצטרכו שני הצדדים לעשות וויתורים. כיום שני הצדדים אינם מוכנים לוויתורים במידה גדולה יותר משהיו ב-1999, בשל מצבם הפוליטי מבית. השאלה היא האם תיתכן התערבות ולחץ מבחוץ אשר יאלץ את הצדדים להגיע להסדר, או שמא שני העמים עתידים לחוות עוד תקופת מעבר חדשה...

בן שיח אחר הביע דעה לפיה ההיתכנות להשגת הסדר שלום קלושה, שכן ישראל לא תיסוג מהגדה המערבית ואילו הפלסטינים לא יתנו לה את מבוקשם בהסדר הקבע, כמו ויתור על זכות השיבה לפליטים. בישראל הגיעו להכרה שאם ייענו לדרישות אבו מאזן הדבר יביא לקץ ישראל והיא תחדל להתקיים, ומכאן שהפתרון של שתי מדינות לשני העמים כבר אינו רלבנטי. להבנתו, כיום ישנן שתי אסכולות בישראל: זו של אביגדור ליברמן – מדינה יהודית בלי ערבים; וזו של ראובן ריבלין ומשה ארנס - מדינה אחת ליהודים וערבים. לפיכך, מסקנתו היא שהתוצאה הצפויה היא שעזה תהיה המדינה הפלסטינית העתידה.

סיכום רשמים והערכה
במהותה, תוכנית פיאד הינה המשכה של תוכנית פיתוח קודמת שיושמה ברשות הפלסטינית בשנים 2008-2007 במימון המדינות התורמות. התוכנית שאושרה על ידי התורמות לשנים 2011-2009 הוגשה על ידי פיאד לאישור הרשות הפלסטינית תחת השם: "פלסטין - סיום הכיבוש והקמת המדינה". זוהי תוכנית עבודה עבור הממשלה ה- 13 של הרשות הפלסטינית למשך שנתיים, לשם הקמת התשתיות והמוסדות של המדינה הפלסטינית שבדרך. התוכנית מפרטת את היעדים הלאומיים והעקרונות הפוליטיים של המדינה החדשה, וכוללת פירוט בעניין בניית המוסדות, תוכניות הממשלה לפיתוח הכלכלי והחברתי ולפיתוח התשתיות. המטרה היא לקבוע עובדות בשטח ולהקים מדינה פלסטינית דה פאקטו, ובכך להאיץ את קיצו של הכיבוש.

בחלוף השנה הראשונה ליישום התוכנית, נראה כי הישגיה נראים לעין: הממשלה מצטיירת כנקיית כפיית ופועלת בשקיפות האופיינית למדינה מתוקנת במערב, ומצליחה לקדם הלכה למעשה את תוכניות הפיתוח בתחום הכלכלי והחברתי ולקבוע עובדות בשטח לקראת הקמת מדינה פלסטינית דה פאקטו. הרושם הכללי העולה מסיור בעיר רמאללה הוא, שהרשות הפלסטינית הצליחה ליצור סביבה נוחה של ביטחון ויציבות שהיו חיוניים לעסקים ולהשקעות, ושעלה בידה למשוך משקיעים זרים מהעולם הערבי ומהמערב, ולקדם הלכה למעשה את הכלכלה הפלסטינית בגדה המערבית. תמונת מצב זו, המלווה במסרים ברורים של נטישת דרך המאבק האלים וברצון להתקדם בתהליך המדיני, מניעה את הקהילה הבינלאומית ליתר מעורבות באמצעות המשך התמיכה ברשות מבחינה חומרית ומוסרית ועידוד הצדדים לקדם את התהליך המדיני.

הישגיו של פיאד במימוש התוכנית זוכים להערכה של הקהילה הבינלאומית והעולם הערבי. גם ישראל רואה בעין יפה את התמורות המתחוללות בגדה המערבית, העולות בקנה אחד עם קריאתו של בנימין נתניהו לשלום כלכלי. פיאד, כך נראה, משיג גם את מטרתו המוצהרת מבית: לטעת בקרב הציבור הפלסטיני את הביטחון שיש ביכולתו לקדם במו ידיו את עצמאותו ולשלבו, הלכה למעשה, בבניין המדינה שבדרך. אף כי תחושת הפסימיות כלפי התהליך המדיני היא מהותית וחוצה קווים בחברה, קיים רצון בציבור לשמר את ההישגים הקיימים ועל כן אין, לפי שעה, היגררות לאלימות. יתר על כן, התהליך המדיני שוב אינו מצטייר כתנאי הכרחי להתקדמות בבניית המדינה. הלכי הרוח החיוביים המסתמנים בציבור כלפי יישום התוכנית, והשינויים שחלו במרקם החיים בעקבותיה, עשויים להבטיח כי תוכנית הפיתוח הבאה (החל מ- 2011 ואילך) תוכל להתנהל, לפחות לזמן מוגבל, גם ללא תלות בהתקדמות בתהליך המדיני.

תוכנית פיאד לבניין מדינה בתוך שנתיים ניצבת בפני אתגרים שונים מבית ומחוץ, ביניהם: הפיצול החברתי-פוליטי-גיאוגרפי מעיב על כינון מבנה שלטוני מאוחד ובעל שלוש רשויות נפרדות; תלות רבה בסיוע כספי ומקצועי חיצוני; העדר יכולת להתנתק מכלכלת ישראל; תמיכה ציבורית-פוליטית מוגבלת; התנגדויות, מטעמים פוליטיים, מצד בכירים בפת"ח. יחד עם זאת, נראה כי פיאד מצליח לבנות לעצמו, בהדרגה, בסיס כוח פוליטי. במציאות בה שורר וואקום פוליטי ואין בנמצא כוח פוליטי שלישי בעל משמעות, ישנם גורמים בכירים בפת"ח ששוקלים להסתופף מסביב פיאד ויתכן שיצטרפו גם גורמים מתונים מהחמאס. יתרונו של פיאד נעוץ בעובדה שהוא נעדר אידיאולוגיה פוליטית ואינו מחויב לאג'נדה פוליטית כלשהי.

אף כי ניסיון העבר מוכיח, כי בהעדר יציבות מדינית וביטחונית עלולים המאמצים שהושקעו בפיתוח תשתיות המדינה שבדרך לרדת לטמיון (למשל, בעת התלקחות צבאית), ממשיך פיאד להחדיר את התפיסה כי קביעת עובדות בשטח תכפה עצמה על המציאות ועל התהליך המדיני ותזרז את קץ הכיבוש. פיאד מוכיח בדרכו לציבור הפלסטיני, כי תוכנית המדינה דה-פאקטו נוחלת הישגים חברתיים כלכליים ופוליטיים ומדיניים, וכי היא יעילה יותר מכל צורות של המאבק הפלסטיני עד היום. מבחינה מדינית, התרחיש המסתמן איננו הכרזה חד-צדדית על הקמת המדינה הפלסטינית בקיץ 2011, אלא מאמץ להביא את הקהילה הבינלאומית ואת האו"ם להכיר דה יורה במדינה הפלסטינית בגבולות 1967, על בסיס על החלטות האו"ם 242 ו- 338.