20 שנה להסכמי אוסלו - קובץ מאמרים

oslo - 20 years - cover

קובץ זה הוא פרי כנס שנערך ב-20 יוני 2013 באוניברסיטת תל-אביב, בכותרת: "20 שנה לתהליך אוסלו – הצלחה ו/או כישלון", בחסות משותפת של מרכז ש. דניאל אברהם לדיאלוג אסטרטגי במכללה האקדמית נתניה, מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום, מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב וקרן היינריך בל בישראל.

משלהי 1992 ועד אוגוסט 1993 קיימו ד"ר יאיר הירשפלד וד"ר רון פונדק, מגעים חשאיים עם גורמי הנהגה רשמיים מטעם אש"ף, במקביל למשא-ומתן שהתנהל באותה עת בוושינגטון בין ישראל לבין משלחת ירדנית-פלסטינית, שכללה אישים מהשטחים. השניים קיימו את המגעים כאנשים פרטיים, אך בידיעה ובאישור סגן שר החוץ יוסי ביילין. כעבור חודשים ספורים, לאחר התקדמות שחלה בשיחות, עודכן בכך שר החוץ, שמעון פרס, ומאוחר יותר ראש הממשלה, יצחק רבין.

ההתפתחויות היו מהירות מן הצפוי. במאי 1993 הוחלט על הפיכת ערוץ השיחות החשאיות באוסלו לערוץ משא ומתן רשמי אך לא פומבי, ושולבו בו נציגים ישראלים רשמיים. באוגוסט 1993 הגיעו נציגי הצדדים להסכמה על נוסח הצהרת עקרונות (DOP), שנועדה להניח בסיס לישוב הסכסוך. במגעים של הרגע האחרון, הוחלפו בין ישראל לבין אש"ף מכתבי הכרה הדדית, והצהרת העקרונות נחתמה ב-13 בספטמבר 1993 בבית הלבן, במעמד מנהיגי הצדדים.

כוונתם המקורית של הירשפלד ופונדק ליזום ערוץ תקשורת חשאי עם נציגי אש"ף כדי לסייע לקידום השיחות הרשמיות שהתקיימו בוושינגטון, התפתחה עד כדי קיום משא ומתן רשמי וניסוח מתווה להסכם שלום בין ישראל לאש"ף. הסכם אוסלו הביא להכרה הדדית בזכויות הפוליטיות הלגיטימיות של שני העמים להגדרה עצמית, והצדדים הסכימו שהמכניזם ליישום ההסכם יהיה הצהרת מועצת הביטחון 242. הסכמי הביניים השונים, לרבות החלוקה לשטחי B ,A ו- C, וההסכמים הכלכלי והביטחוני, הסדירו את חיי היום יום לתקופת מעבר שתוחמה בזמן.

ברם, שני העשורים שבאו לאחר החתימה החגיגית על הצהרת העקרונות, העידו כי שני הצדדים, כל אחד בדרכו, התנכרו לתהליך אוסלו: חשדנות, מניפולציות ומעשי חבלה, אפיינו את יחסם של ישראל והפלסטינים לתהליך לכל אורכו. בחינת טיב ההחלטות שקיבלו הנהגות ישראל ואש"ף בכניסה לתהליך אוסלו, מעידה כי לשתי ההנהגות לא הייתה אסטרטגיה להגיע ליעד המוצהר של השכנת שלום בין עמיהם. הן נעדרו תפיסה שלמה וקוהרנטית שמגדירה את יעד-העל של התהליך בשילוב עם דרכי פעולה מתאימות הנחוצות כדי להגיע ליעד, לרבות קבלת הכרעות לאומיות היסטוריות הנדרשות לשם כך.

הבחירה של אש"ף בתהליך אוסלו נעשתה מעמדה של היעדר ברירה. החשיבה המדינית של הנהגת הארגון נשענה על נוסחה שמרכיביה הם זכות השיבה וזכות ההגדרה העצמית, שיכולה להתקיים רק בפלסטין השלמה. בנסיבות הזמן התפתחה בקרבה ההכרה שהשבת כל המולדת היא בלתי אפשרית בהווה, והיא תורגמה לנכונות להסדר שיבטיח כינון מדינה ריבונית על חלק מהמולדת, בגבולות 1967, אבל ישאיר את "תיק 1948", לרבות שאלת הפליטים, פתוח לעתיד, למאבק של הדורות הבאים. מצד שני, היה ברור להנהגת אש"ף שהסכם הכולל וויתור על חלקי מולדת, אי השבת הפליטים לבתיהם והתחייבות על סיום הסכסוך, יערער בהכרח את הנרטיב הלאומי הפלסטיני, שהוא היסוד שמגדיר את העם הפלסטיני.

הנהגת אש"ף ראתה באוסלו "קרש הצלה", ולכן קיבלה אותו. שיקולים של שרידות מילאו תפקיד מכריע בהחלטתה. הארגון היה שרוי באותה עת במשבר מדיני וכלכלי עמוק (בעקבות עמידתו במלחמת המפרץ לצידה של עיראק), שפגע ביכולתו לקיים את תשתיתו הארגונית, לשלוט על פעיליו בשטחים ולנהל את המערכה נגד ארגוני האופוזיציה. ירידת קרנו בעיני הקהילה הבינלאומית באותה עת, בלטה נוכח העלייה הדרמטית בכוחה של מנהיגות השטחים, ובמיוחד נוכח האפשרות לעריכת בחירות והקמת הממשל העצמי בלעדי אש"ף. לפיכך, החולשה המצבית של אש"ף בעת כניסתו לתהליך אוסלו לא שיקפה הכרעה לאומית היסטורית ושינוי בעמדות היסוד של אש"ף כפי שנקבעו ב-1988, ולא הכרה בזכות קיומה של ישראל כמדינת העם היהודי על חלק מאדמת פלסטין.

 לחוברת לחץ כאן