הנהגה והגות יהודית בנושא השאלה הערבית

הנהגה והגות יהודית בנושא  השאלה הערבית (לחץ כאן לתכנית הכנס)
(קמפוס אוניברסיטת תל-אביב, 9-8 מאי 2012)

הרעיון המנחה
ההתנגדות הערבית לישוב היהודי בארץ ישראל מאז הכרזת המנדט הבריטי ובמיוחד מרגע הקמתה של מדינת ישראל, מלווה את התנועה הציונית קרוב למאה שנים. התנגדות זו שראשיתה בחששם של הערבים מפני הפיכתם מרוב למיעוט נמשכה בסירובם להצעת החלוקה של האו"ם ובאי השלמתם עם מפלתם במלחמת השחרור, והתעצמה בעקבות תהליכי ההתיישבות ביהודה ושומרון ורצועת עזה, והתנגדות ישראל לקיומה של מדינה עצמאית בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים.
הרב אברהם יצחק הכהן קוק במאמרו הנודע "המלחמה", שנכתב סמוך להכרזת בלפור, הכריז ש"הנה הגיע הזמן, קרוב מאד, העולם יתבסם ואנו נוכל כבר להכין עצמנו, כי לנו כבר אפשר יהיה לנהל ממלכתנו על יסודות הטוב, החכמה, היושר וההארה האלוהית הברורה... אין הדבר כדאי ליעקב לעסוק בממלכה, בעת שהיא צריכה להיות דמים מלאה, בעת שתובעת כשרון של רשעה...".
הרב קוק ראה בסיום מלחמת העולם הראשונה ושינוי הסדר העולמי הזדמנות לשובו של העם היהודי להיסטוריה שלא באמצעות מלחמת דמים אלא על סמך הסכמת שליטי הארץ החדשים. הוא ראה באירועי אותם ימים עדות לראשיתם של ימות המשיח. נבואתו כידוע לא התגשמה, מלחמת העולם הראשונה סללה את הדרך למלחמת העולם השנייה ולשואה שתוצאותיהן האיומות האיצו את מימוש חזון המדינה היהודית אולם גם מימושו היה כרוך במאבק דמים שטרם הסתיים, עם בני הארץ הערביים ועם מדינות ערב.
החשש היהודי ההיסטורי מאז ימי חורבן בית שני ומרד בר כוכבא מפני מאבק מזוין בעמים הטוענים לשליטה בארץ ישראל, הגיע לקיצו במיוחד עם קום המדינה ומלחמות ישראל. לאחר השואה ניכר שאף רוב הקולות החרדים שהיו נאמנים לאיסור ההלכתי במסכת כתובות כנגד העליה בחומה השתתקו בעקבות הטראומה של השואה. נדמה לפעמים שההרג ושפיכת דם נקי שהיו כרוכים לא פעם במאבק הצבאי עם הערבים, הטריד את ההנהגה הצבאית של המדינה שנאבקה על עקרון טוהר הנשק יותר מאשר את ההנהגה הדתית היהודית. מבחינה הלכתית ברור הדבר שכיוון שרוב תושבי הארץ הערבים הם מוסלמים, הרי שצווי החרם המקראיים אינם תופסים לגביהם ויותר מכך על פי אחדים מפוסקי ימי הביניים לא חלים עליהם כל גדרי עובדי עבודה זרה. שאלת אדישותם של רבים ממורי ההלכה לסוגיהם ולגוניהם לנוכח המתח שבין זכות העם היהודי למדינתו לבין העוול שנגרם לא פעם לאוכלוסיה הערבית שבגבולות המדינה ומחוצה לה במהלך מימוש זכות זו, אשר הביא במקרים שונים לדחיקת אנשים מבתיהם ואף הרג זקנים נשים וטף, מעוררת תהיות רבות.
יותר מכך, המציאות הישראלית במיוחד בשנים האחרונות מעידה על קיומן של תפיסות דתיות העומדות בסתירה לרוח דבריו של הרב קוק על השתתת הממלכה על יסודות של טוב ומחלקן אף עולה רוח ש"תובעת כשרון של רשעה" כלשונו. כיצד יש להבין תופעות אלה המתכחשות לחלוטין לרגישות המוסרית היהודית שראשיתה בספרות הנבואה והמשכה במדרש, בהלכה ובהגות היהודית בעת החדשה?
מהי עמדתם של מנהיגים דתיים יהודים לנוכח העוול המוסרי והסבל שנגרם גם לצד השני בעקבות המאבק המזויין על ארץ ישראל? האם הרגישות המוסרית היהודית לסבל מוגבלת רק לסבלם של יהודים? האם קיימת רגישות דתית לעוולות המוסריות שנגרמות לערבים בתוקף מעמדם כזרים או כמיעוט בקרב היהודים? האם מקורות היהדות וקריאות הנביאים במקרא לרגישות מוסרית חוצים גבולות אתניים או שנתפסים כמתייחסים ליהודים בלבד?
הכנס על "הנהגה והגות יהודית למול הבעיה הערבית" יעסוק בבחינת שאלות אלו לאור ההיסטוריה של מאה השנים האחרונות. כנקודת מוצא נפתח בדיון בשאלת היחס שבין הפרטיקולריזם והאוניברסליזם במקורות היהדות מצד אחד ועמדתם של מנהיגים דתיים נוצריים בעלי רקע פרוטסטנטי בדרום אפריקה שגילו רגישות גבוהה לדרישות הצדק הנבואיות לנוכח מעשי העוול של בני עמם, מצד שני. נבחן קיומן של הקבלות לתופעה זו בקרב מנהיגים יהודיים הנסמכים על מקורות היהדות בכלל ודרישות הצדק הנבואיות בפרט. נבחן את העמדות הדתיות לאומיות למול עמדות חרדיות אשכנזיות וספרדיות ונשווה בינן לבין תפיסות עולם יהודיות אלטרנטיביות. שאלות אלו ייבחנו לאור המציאות ההיסטורית שלפני קום המדינה ובשנים הראשונות לקיומה וכן לנוכח המתרחש בישראל בעשורים האחרונים ובשנים האחרונות.