הנכבה בזיכרון הלאומי של ישראל - 11.4.2013


בשנים האחרונות גובר בישראל הדיון על האסון, ה"נכבה", של העם הפלסטיני, כשהערבים אזרחי המדינה מעלים זיכרון זה לתודעה הציבורית, מחד גיסא, ומדינת ישראל מנסה להגביל את הפצת הזיכרון למרחב הציבורי באמצעות חוקים מגבילים.

התמודדות עם זיכרון של אסון, המלווה תנועות לאומיות שהפסידו במערכה ונאלצו להשתלב כמיעוט לאומי במדינות אם, מאפיין חברות נוספות בעולם. התמודדות זו קשורה בבניית הנרטיב הלאומי של המנצחים והמפסידים גם יחד ולכן דרכי מיסוד הזיכרון מעלים שאלות הנוגעות בנימים העדינים ביותר של הזהות הלאומית.

הנכבה של 1948 הונצחה כאירוע מכונן של הלאומיות הפלסטינית, שהובנה במתכוון או שלא במתכוון, בדומה לכינונה של השואה בחברה הישראלית. הפלסטינים התקשו להכיר בחשיבותה של השואה בנרטיב הישראלי והיהודי, אך אמצו את הטרמינולוגיה שלה ואת דרכי הנצחתה.

במקרה הפלסטיני היה הזיכרון הקיבוצי המרכיב העיקרי בשמירת הזהות הלאומית הפלסטינית, מאחר והלשון הערבית אינה מרכיב ייחודי בזהות זו ואילו הטריטוריה אבדה בחלקה ופוצלה במלחמה ב- 1948. לטיפוח הזיכרון הקיבוצי ולהנצחה הייתה חשיבות מרכזית בניסיונם של הפלסטינים להתגבר על שבר הנכבה שחוו ב- 1948. הדבר נועד גם להבנות עבר לאומי עתיק כאמצעי להדגשת הבכורה של הפלסטינים על הארץ על-פני היהודים.

אורח החיים הישן שאבד עמד במרכזו של מאמץ הזיכרון וההנצחה הפלסטיני,  והכפרים ההרוסים והישובים הנטושים היו האתרים העיקריים של זיכרון, אשר בא לביטוי באורח פיסי וגם דרך שירה, ספרות ואומנויות אחרות. לכך הייתה השפעה על היחסים שבין הפלסטינים אזרחי ישראל לבין החברה היהודית והמדינה מאז הקמתה, שבמרכזה ההתלבטות בשאלת זהותם הלאומית בהיותם חלק מהעם הפלסטיני, לבין ההזדהות עם מדינת ישראל, שהיא מדינתם.

 

במהלך יום העיון ידונו השאלות הבאות:

•           כיצד מתמודדות מדינות שונות עם שאלת הזיכרון של המיעוט המפסיד?

•           כיצד נבנים הנרטיבים ההיסטוריים של האסון בהיסטוריוגרפיה של הרוב ושל המיעוט?

•           כיצד מתמודדים הצדדים עם הזיכרון מבחינה מוסרית ופוליטית?

•           כיצד ניתן להפוך את ציון הזיכרון כמנוף לפיוס בין העמים?

 

לתכנית הכנס