פרסומים חדשים

ביישובים הערביים רווחת הדעה שלפיה התכנון הוא אקט שנכפה עליהם באמצעות מנגנוני הפיקוח של מערכת התכנון כזרוע של המדינה, על מנת לשלוט באזרחים ובישובים. התוצאה היא ניכור מתמשך בין מערכות התכנון בישראל לבין האוכלוסייה הערבית, אשר מייצר קונפליקטים ומתחים אזרחיים ולאומיים.

המחקר סוקר את הרפורמה בתכנון, ברישוי ובבנייה, שנכנסה לתוקף בשנים האחרונות, ובוחן את החסמים ואת רמת מוכנותם של היישובים הערביים לרפורמה. ממצאי המחקר מראים כי נדרשת היערכות הן של הרשויות המקומיות והן של המדינה למימוש הרפורמה.

מטרת המחקר היא לעצב מדיניות חלופית וליצור "ארגז כלים" להגברת ההבנות במפגש בין הרשויות המקומיות הערביות, גופי התכנון המקומיים ומוסדות השלטון המרכזי. זאת, לצורך יצירת מערכת תכנונית הולמת לצרכים המיוחדים שך היישובים הערביים. המחקר מציג המלצות מעשיות למימוש תפיסה חדשה העונה לצורכי האוכלוסייה הערבית, בהתחשב במהות הרפורמה בתכנון, ברישוי ובבניה.

פרופ' ראסם ח'מאיסי הוא מתכנן ערים וגיאוגרף החוקר בתחומי גיאוגרפיה יישובית, תכנון ערים ויישובים, משטר המקרקעין וניהול משק המים והביוב. הוא פרופסור מן המניין בחוג לגיאוגרפיה ולימודי סביבה באוניברסיטת חיפה. בשנים 2009-2007 נבחר לנשיא האגודה הגיאוגרפית, ובשנת 2012 קיבל אות יקיר התכנון של איגוד המתכננים בישראל. ח'מאיסי משלב בין מחקר אקדמי, עבודה תכנונית ופעילות ציבורית, ומוביל בתחומי התכנון האלטרנטיבי בקרב האוכלוסייה הערבית הפלסטינית בישראל, בירושלים המזרחית ובגדה המערבית. פרסם ספרים בערבית, בעברית ובאנגלית, וכן מאמרים בכתבי עת מקומיים ובינלאומיים.

קישור לראיון שערכה מבקרת תיאטרון באדינבורו עם המחבר, לי פרלמן, על ספרו

למשלוח חו"ל, יש לפנות למרכז לבדיקת עלות המשלוח בהתאם ליעד המבוקש

"But Abu Ibrahim, We're Family!" is a series of case studies describing collaborations between Jewish and Palestinian professional theater artists in Israel and the theater they create about their realities. It depicts the ways the artists navigate shifting power dynamics and relations between them, while working together to overcome external social and political forces which run counter to their work. It analyzes the socio-political and socio-cultural significance of four "joint productions," collaborative professional theater productions by Jewish and Palestinian citizens of the State of Israel between 2000-2010.

In these productions, Jewish Israelis and Palestinians share a stage and essentially wage the conflicts between them non-violently. These productions both represent and reflect the conflictual relations between these two national groups, by attempting to understand, present, often satirize and transform these conflicts on stage.
These productions serve as a tentative model of shared citizenship in the work place - how Jewish Israelis and Palestinians can work together in professional settings, through ongoing negotiation towards equality within the present political situation. The productions attempted and invariably succeeded in challenging inequality and disenfranchisement, amplifying the non-hegemonic voices of Palestinian citizens, that lie outside the norm of and are often excluded from social and political discourse in Israel's Jewish polity.

בהשתתפות: מאיר אלרן, נאדיה חילו ז"ל, ערן ישיב, דורון מצא, קרן אבירם, חפני גרטנר

יחסי המדינה והרוב היהודי עם החברה הערבית-הפלסטינית נוגעים ישירות לביטחון הלאומי של ישראל. כמו ועדת החקירה הממלכתית ("ועדת אור") שהוקמה בעקבות אירועי אוקטובר 2000 , כך נשיא המדינה, ראובן ריבלין, רואה בקידומה ובהשתלבותה של החברה הערבית בחיי החברה והכלכלה במדינה על בסיס אזרחות מלאה ושווה, אינטרס בעל חשיבות לאומית עליונה לחוסנה החברתי, הכלכלי והמוסרי של ישראל.

בספר זה, נבחנה לעומקה מציאות החיים של החברה הערבית בפרק הזמן שחלף מפרסום המלצות "ועדת אור" ועד היום. מסקנות המחקר מעלות כי החברה הערבית מגלה רצון להשתלב בחיי החברה והכלכלה במדינה, וכי קיים סיכוי ממשי לצמצום פערים ולהשתלבותה בתעסוקה במקצועות מתקדמים. המלצות המחקר מופנות בעיקר להנהגת המדינה: עליה לקבוע כי הנושא הוא בעל חשיבות לאומית מרכזית ולקבל החלטה היסטורית לעיצוב מדיניות ארוכת-טווח לקידומה של החברה הערבית, בשיתוף עם נציגיה, על בסיס של שוויון ותוך הימנעות מהדרה פוליטית ותרבותית.

הספר נועד לשמש בסיס לדיון ציבורי וכלי עזר למקבלי החלטות ולקובעי מדיניות.

 בעבודה זו מבקשים המחברים להציג ארבע טענות עיקריות:

הראשונה — מדינת ישראל והחברה היהודית לא שינו את תפיסתן הבסיסית כלפי החברה הערבית בעקבות המלצות "ועדת אור", ועדת החקירה הממלכתית שהוקמה כדי לחקור את הסיבות למהומות אוקטובר 2000 . זכויותיה של החברה הערבית בישראל כמיעוט אתני נותרו מוגבלות, ולמעשה היא אינה מוכרת כמיעוט בעל זכויות קולקטיביות, והפער בינה לבין החברה היהודית מתרחב והולך, גם אם חל שיפור במצבה הכלכלי־חברתי ביחס לעבר. המדיניות שננקטה כלפיה המשיכה להיות מוכתבת משיקולים פוליטיים קצרי־טווח, ומונעת משיקולים חברתיים וביטחוניים כמו חשש לבדלנות. כך, למרות תוכניות שגובשו ויושמו ומשאבים שהושקעו בעשור החולף, החברה הערבית בישראל, על אף היותה שווה בפני החוק ובעלת זכויות אזרחיות שוות כאוכלוסיית הרוב היהודית, עדיין מהווה מבחינות שונות קבוצה חברתית מודרת ומופלית, ללא שוויון אזרחי מלא. היא סובלת מאפליה ממוסדת הבאה לידי ביטוי בחלוקה לא־שוויונית של משאבים ותקציבים, בשיעור העסקת ערבים בשירות הציבורי ובהתיישבות. החברה הערבית סובלת גם מאפליה לא ממוסדת — אפליה חברתית הבאה לידי ביטוי בתופעות בחיי היומיום כמו היתקלות בסירובים בתהליך חיפוש עבודה, התנגדות למגורים ביישובים יהודיים, איסור כניסה למקומות בילוי ובידור ושימוש בביטויים גזעניים כלפיה.

השנייה — מציאות זו מציבה את החברה הערבית בפני דילמה באשר לעתידה ולמעמדה במדינה: מצד אחד, היא פיתחה הסתגלות לקבוצת הרוב היהודית שבתוכה היא חיה, לאחר שעברה כברת דרך ארוכה של התנסות חברתית ותרבותית עימה, והיא מגלה רצון להשתלב בחיי החברה והכלכלה במדינה; מצד שני, היא רוצה להבטיח כי ההשתלבות לא תהיה כרוכה באובדן זהותה התרבותית, האתנית והלאומית. בה בעת, כאמור, החברה הערבית מתמודדת עם אפליה ממוסדת ואפליה חברתית, ועם אי־שוויון אזרחי מלא. רבים בקרבה רואים את שורש הבעיה בכך שישראל מגדירה את עצמה כמדינה יהודית. התביעה מהמדינה להסדיר את מעמדה ועתידה של החברה הערבית תוך התחשבות בדעתה, נתקלה בחשדנות ובהתנגדות מצד המדינה והציבור היהודי. הדבר מתבטא בשורה של יוזמות חקיקה שנועדו לבצר את אופייה היהודי של ישראל, וכן בהקצנה גוברת מצד חלקים בחברה היהודית כלפי הערבים, כולל גילויי שנאה וגזענות.

השלישית — החלטה על שינוי אסטרטגי־לאומי במדיניות כלפי הערבים, שתכליתו להביא להשתלבותם החברתית, הכלכלית והפוליטית, עשויה לחזק את תחושת השתייכותם למדינה כאזרחים שווי זכויות וחובות, לרבות שמירה על כללי הדמוקרטיה וההסכמה החברתית, ולהעמיק את תהליכי התערותם בחברה ובכלכלה. מדיניות כזו צריכה להישען, מחד גיסא, על הכרה כי שוויון אזרחי מהותי ומלא הוא אינטרס הדדי של המדינה והחברה הערבית, ועל הבנה, מאידך גיסא, כי יישמרו הזהות הלאומית והאינטרסים הלגיטימיים של הרוב היהודי. המדיניות תתאפיין בראייה חזונית כוללת, לכידה וארוכת־טווח, אשר תטיל על המדינה "חובות עשֵׂה" בתחום הזכויות החברתיות )כמו החינוך ושירותי הבריאות(, תאפשר לגבור על חסמים ותבטיח חלוקה שוויונית של המשאבים הציבוריים.

הרביעית — אף על פי שהחברה הערבית־פלסטינית בישראל הולכת ומתגבשת כקהילה )אזרחית( נפרדת מחלקי העם הפלסטיני שמחוץ למדינה, מרכיבי הזהות העיקריים שלה מעוגנים עדיין בזהות הלאומית הפלסטינית, ובזיקות חברתיות ומשפחתיות עם הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה. על כן, מובן שיחסה של החברה הערבית כלפי מדינת ישראל יושפע ממצב היחסים בין המדינה לבין העם הפלסטיני בכללותו. מכאן שעיצוב מדיניות חדשה ביחס לחברה הערבית עשוי לענות על צרכים ראשוניים בלבד, אשר יאפשרו מוביליות חברתית. בצד זאת, קיים צורך בפתרון מדיני כדי להסיר את הסכסוך הלאומי )על מרכיביו בתוך המדינה, כמו הפליטים הפנימיים וסוגיית הקרקעות( כגורם משפיע מרכזי ביחסים בין החברה הערבית לבין המדינה והרוב היהודי.