על תמי שטינמץ

תמי שטינמץ (1967-1989)

תמי - ילדה של קיץ

בהירת עיניים, קצוצת שיער, צחוק רחב רחב החושף שיניים לבנות בפנים שזופים - כך נראית תמי בת ה- 22 בתמונה, שבועות אחדים לפני שנפטרה.

כשהולך לעולמו אדם מבוגר, מספרים על כל שהספיק לעשות בחייו - על ספרים שכתב, על עלילות בהן השתתף, על הארצות שבהן ביקר. אבל מה אפשר לספר על נערה בת 22 שכל ההתחלות היו עדיין לפניה - אשה צעירה על סף החיים, סטודנטית בתחילת לימודיה?

לאבא דניאל היא היתה הילדה הקטנה, המתרגשת ומספרת בהתלהבות על כל דבר. לאמא דניאלה - הילדונת האהובה המכניסה הביתה רוח של שובבות, וחברה איתה חולקים חוויות קטנות וסודות, לאחיה רז - האחות הצעירה המנוגדת ומשלימה כל כך את אופיו השקט. ולחבריה היתה תמי, ידידה האוהבת לשתף ולהשתתף.

כל מי שחייה נגעו בחייו אינו יכול לשכוח אותה, את צחוקה ואת אישיותה מלאת החיים. תמי היתה ילדה של קיץ. היא נולדה בנתניה לדניאל ודניאלה אשר ציפו כל כך לבת לאחר הולדת בנם הבכור רז. כשהיתה בת ארבע עברה המשפחה להרצליה, שם חוותה ילדות נהדרת, כשהבית מלא בחבריה שאיתם הלכה לצופים ואיתם גם התגייסה לצבא, בו שירתה בחיל המודיעין. מסלול חיים של צעירה ישראלית.

קיץ אפל
כמו רבים אחרים, נסעה גם תמי אחרי הצבא לפריז, ללמוד צרפתית לטייל ולהנות, עד שיחלו לימודיה באוניברסיטת תל-אביב. היא התקבלה לחוג לפסיכולוגיה, והחלה בלימודים שבאו לה בקלות, כמעט כמו כל דבר בחיים.

בערב שבת קייצי אחד, לאחר הכנות לאירוח חברים בשבת, כאב לתמי קצת הראש. שכבה לישון - ולא התעוררה עוד. מתה מדום לב.

גם טובי הרופאים לא הצליחו להסביר איך זה שנערה צעירה, בריאה ומאושרת - מתה לפתע. בקיץ.

נולדה בקיץ, מתה בקיץ.

תודה שהעשרת את חיינו
תמי אהבה לכתוב, וכתבה הרבה. על הטבע, על התלבטויות בבחירת מקצוע, על ספר של רומן גארי שאהבה, על אהבה. כתבה כל כך הרבה עד שאמה אמרה לה: "למה את כותבת כל-כך הרבה, דברי איתי", ותמי הפסיקה לכתוב ודיברה וסיפרה בשטף האופייני לה. עכשיו באזכרות, מספרת דניאלה לבתה, על המשפחה, על האהבה.

ביום השנה אמרה האם על קיברה: "בתום השנה הקשה הזאת, שנראית כיום אחד - וכנצח, אני מודעת לכך שלא תשובי עוד. שלא אוכל לחבקך, שלא אוכל לצחוק איתך וגם לא לשוחח איתך. השאלה הנוראה בה חזרתי והתחבטתי היתה: האם טוב יותר לולא נולדת לי, תמי יקרה שלי, לולא נולדת וחיית איתי 22 שנים והלכת כך פתאום, לא הייתי יודעת שיש צער כזה, שאפשר לצלול לתהום שחורה ועמוקה של כאב וסבל, שרק מי שחווה אסון כזה אכן יודע מהו. לולא שמחתי בך, ילדתי, לא הייתי סובלת כפי שאני סובלת היום. אבל 22 השנים שחיי, היו שזורים בחייך, תמי, בחוטי אהבה, כאב, שמחה וחדוות חיים - העשירו אותי, עיצבו אותי, קידמו אותי והעניקו לי המון שמחה ואושר. היו אלה 22 שנות אור, שכיום נראות לי "אור תמיד" - כזוהר.

אני מודה לך תמי, יקרה שלי, על 22 השנים שבהן התאפשר לי לחיות במחיצתך. נוכחותך העשירה את כולנו".

תמי. ילדת קיץ. נולדה בקיץ, מתה בקיץ.

לתומר, בן אחיה, שנולד בקיץ, שנתיים לאחר מותה וקרוי על שמה, תהיה תמי דודה צעירה לנצח.

הכאב לא ייחלש. הוא יתעדן, יפשוט צורות ויקבל ביטויים חדשים, כשהגעגועים והרגשת ההחמצה רק יגברו וילכו עם השנים.

גן פרחים ומרכז למחקרי שלום
כשהלכה תמי לעולמה, הרגישו הוריה צורך להנציח את שמה ולשמר את נעוריה - בדרך שתביא תועלת לכלל. ליד בית הוריה בתל-אביב יפרח גן על שמה, ילדים יתרוצצו בין המתקנים והפרחים וישמרו משהו מרוח העלומים שלה.

בעצם הקמת המרכז למחקרי שלום על שמה, באוניברסיטת תל-אביב, יש מעין שיבה של תמי אל סביבתה הטבעית - לאוניברסיטה ולחבריה הסטודנטים. תמי היתה אוהבת את הרעיון של מרכז למחקרי שלום - ביטוי לשאיפה הנצחית, החובקת עולם, לשלום עלי אדמות.