פרסומים חדשים

הרחב הכל

​     פרסום חדש
   

     25 שנה לתהל
יך אוסלו, ציון דרך בניסיונות ליישוב
     הסכסוך הישראלי-פלסטיני
  
​    הוצאת כרמל 2019, 724 עמודים, 99 ש"ח

         ניתן לרכישה בחנויות הספרים בלבד

25 שנה לתהליך אוסלו, ציון דרך בניסיונות ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני

הנהגת התנועה הציונית הגדירה מראשית דרכה את יעדה בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, מתוך הכרה כי הדבר יהיה כרוך בהפרדתה מן האוכלוסייה הערבית המקומית. הניסיון לממש את היעד הזה נמשך עד היום, תוך שהוא כרוך בסכסוך מדיני ואלים. תהליך אוסלו, שהחל לפני כ-25 שנים בחתימה על הצהרת עקרונות בין ישראל לאש"ף בבית הלבן, בספטמבר 1993, הוא ציון דרך היסטורי ברצף הניסיונות ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

תהליך אוסלו נועד ביסודו לכונן ישות מדינית פלסטינית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, לקבוע את גבולותיה של מדינת ישראל על חלק משטחה של הארץ, ובכך להבטיח את החזון הציוני של המדינה היהודית. התהליך הביא להכרה הדדית בזכויותיהם הלגיטימיות והפוליטיות של שני העמים, והצדדים הסכימו שהמשא ומתן על הסדר הקבע יוביל ליישומן של החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338. הסכמי הביניים השונים, לרבות החלוקה לשטחי A, B, C  וההסכמים הכלכלי והביטחוני, ממשיכים להתקיים ולהסדיר את חיי היום יום.

אך תהליך אוסלו לא הניב עד כה הסדר קבע מדיני בין ישראל והפלסטינים. גורמי הכישלון נדונו ונותחו לעומקם במאמרים המופיעים בקובץ זה, שחוברו על-ידי חוקרים בכירים מתחומי ידע שונים ואנשי מעשה שהשתתפו בתהליך המדיני. בין הגורמים הללו: חולשת ההחלטות האסטרטגיות של מנהיגי הצדדים בכניסה לתהליך אוסלו והעדר הגדרה של היעד הסופי של המשא ומתן. נראה כי התהליך חסר את הבסיס המהותי שהיה עשוי לאפשר לצדדים לקבל את החלטותיהם ליישוב הסכסוך: מחויבות אמת של המנהיגים בכל צד להגיע להסכם מדיני, מתוך החלטה אסטרטגית הנתמכת על-ידי עמיהם ונשענת על הכרה הדדית שהם בעלי זכויות ומעמד שווים.

יש להניח כי הסדר כולל בין ישראל לפלסטינים הוא בר-השגה, אך הוא מותנה בגישת פיוס מעמיקה בין הצדדים. גישה זו יכולה להתבסס על עקרון ההכרה בזכות ההגדרה העצמית של שני העמים, הנובעת מן ההכרה הבסיסית בזהויותיהם הלאומיות. בהתאם לכך יהיה על ההנהגות בישראל ובצד הפלסטיני לגשת בעתיד למשא ומתן על הסדר הקבע מתוך החלטה אסטרטגית הנתמכת על-ידי הציבור.

הבנה בקרב שני העמים שהם זכאים להגדרה עצמית ולשלום באותה מידה, ושהסדר שלום יבטיח את זהותם הלאומית ואת קיומם – גם אם רק על חלק מהמולדת – יכולה לשמש בסיס ערכי ומוסרי שיעניק לגיטימציה למנהיגים להכריע בשאלה קשה והרת גורל זו.  

===

אל"מ (מיל.) ד"ר אפרים לביא הוא מנהל מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום באוניברסיטת תל-אביב, ועמית מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי ומרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון.

פרופ' יעל רונן היא מרצה למשפט בינלאומי פומבי ופרטי במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט, ועמיתת מחקר במרכז מינרבה לזכויות אדם באוניברסיטה העברית בירושלים.

מר הנרי פישמן הוא עמית מחקר במרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום באוניברסיטת תל-אביב, חוקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני ופועל בתחום קידומם של יחסי ערבים ויהודים.

פרסום חדש   

   2019, 193 עמ'. 50 ₪
 

  לרכישה

   

 

 

 

 

 

 

 

 

תכנון ופיתוח היישובים הערביים בישראל,תפיסה חדשה להיערכות הרשויות המקומיות והמדינה - ראסם ח'מאיסי

ביישובים הערביים רווחת הדעה שלפיה התכנון הוא אקט שנכפה עליהם באמצעות מנגנוני הפיקוח של מערכת התכנון כזרוע של המדינה, על מנת לשלוט באזרחים ובישובים. התוצאה היא ניכור מתמשך בין מערכות התכנון בישראל לבין האוכלוסייה הערבית, אשר מייצר קונפליקטים ומתחים אזרחיים ולאומיים.

המחקר סוקר את הרפורמה בתכנון, ברישוי ובבנייה, שנכנסה לתוקף בשנים האחרונות, ובוחן את החסמים ואת רמת מוכנותם של היישובים הערביים לרפורמה. ממצאי המחקר מראים כי נדרשת היערכות הן של הרשויות המקומיות והן של המדינה למימוש הרפורמה.

מטרת המחקר היא לעצב מדיניות חלופית וליצור "ארגז כלים" להגברת ההבנות במפגש בין הרשויות המקומיות הערביות, גופי התכנון המקומיים ומוסדות השלטון המרכזי. זאת, לצורך יצירת מערכת תכנונית הולמת לצרכים המיוחדים שך היישובים הערביים. המחקר מציג המלצות מעשיות למימוש תפיסה חדשה העונה לצורכי האוכלוסייה הערבית, בהתחשב במהות הרפורמה בתכנון, ברישוי ובבניה.

פרופ' ראסם ח'מאיסי הוא מתכנן ערים וגיאוגרף החוקר בתחומי גיאוגרפיה יישובית, תכנון ערים ויישובים, משטר המקרקעין וניהול משק המים והביוב. הוא פרופסור מן המניין בחוג לגיאוגרפיה ולימודי סביבה באוניברסיטת חיפה. בשנים 2009-2007 נבחר לנשיא האגודה הגיאוגרפית, ובשנת 2012 קיבל אות יקיר התכנון של איגוד המתכננים בישראל. ח'מאיסי משלב בין מחקר אקדמי, עבודה תכנונית ופעילות ציבורית, ומוביל בתחומי התכנון האלטרנטיבי בקרב האוכלוסייה הערבית הפלסטינית בישראל, בירושלים המזרחית ובגדה המערבית. פרסם ספרים בערבית, בעברית ובאנגלית, וכן מאמרים בכתבי עת מקומיים ובינלאומיים.

תפקיד האקטיביזם של הזיכרון בתהליכי פיוס בהיבט השוואתי - יפעת גוטמן

תפקיד האקטיביזם של הזיכרון בתהליכי פיוס בהיבט השוואתי - יפעת גוטמן

פרסום חדש

2018, 105 עמודים. 50 ש"ח

 

לרכישה

מגשרים בסכסוכים ומתווכים בין קהילה למדינה: יישוב סכסוכים בקרב הערבים בישראל בראי הפלורליזם המשפטי - עידו שחר

מגשרים בסכסוכים ומתווכים בין קהילה למדינה: יישוב סכסוכים בקרב הערבים בישראל בראי הפלורליזם המשפטי - עידו שחר

פרסום חדש

2018, 113 עמודים. 50 ש"ח

 

לרכישה

  פרסום חדש

  2018, 100 עמודים. 50 ₪

  לרכישה

מניהול סכסוך לניהול הסדר

לאן ממשיכים מכאן? האם על ישראל להוסיף "לנהל" את הסכסוך על מחיריו הגבוהים בתקווה שהתנאים איכשהו ישתנו לטובתה? האם עליה לבצע מהלכים חד צדדיים בתקווה שאלה יובילו לשינוי גישה אצל הפלסטינים ובקהילה הבינלאומית? האם עוד ניתן לקדם הסדר שיוביל לחלוקת הארץ לשתי מדינות ויקנה ביטחון לישראל? 

לדעת המחבר, התביעות ה"דרקוניות" שמציבה ישראל בפני הפלסטינים מבטלות את הסיכוי להסדר ולחלוקת הארץ לשתי מדינות. הן נוטלות את העוקץ מהרעיון של מדינה פלסטינית מתפקדת ומכוונות להמשך סטטוס קוו, ולכל היותר להקמת ישות מדינתית כושלת שתהווה איום על ישראל ולאזור כולו.

המחבר מנתח בספר זה שלושה "תרחישי אב" לסכסוך הישראלי-פלסטיני, על בסיסם הוא מציע שינוי פרדיגמטי בתפישת הביטחון של ישראל אשר יאפשר לקדם הסדר יציב ולהקים מדינה פלסטינית בת קיימא, שגם תתרום לביטחון לטווח ארוך.

המחבר ממליץ לנטוש את תפיסת ניהול הסכסוך בה נוקטת ישראל כיום, ולעבור לגישה שתאפשר לייצר רווח הדדי. זאת, באמצעות מעבר מחשיבה צבאית הגמונית, המתמקדת ביחסי הכוחות, לגישה המבטאת ראייה מדינית-ביטחונית ארוכת טווח, המבוססת גם על שקלול האינטרסים והמוטיבציות בשני הצדדים.

לטענת החוקר, גישה ביטחונית מאוזנת תאפשר להקים מדינה פלסטינית שלא תציב איומים בפני ישראל, תוכל לספק ביטחון לאזרחיה ולשכנותיה, ותהיה מרוצה מהסטטוס קוו הבין-מדינתי. במצב זה, ישראל תזכה להכרה ולגיטימציה בינלאומית, תוכל לתבוע מהפלסטינים אחריות מדינתית ותיווצר גם הרתעה אסטרטגית. יישום הסדר מוסכם עם הפלסטינים הוא המפתח ליחסים נורמליים עם מדינות האזור. הוא יתרום לביטחון, ימתן איומים אזוריים, ישפר את מעמדה הבינלאומי של ישראל, וישחרר אותה מעימות א-סימטרי מתמשך ומסלים שאין לו פתרון צבאי.

 

עומר צנעני הוא חוקר ויועץ, יוצא מערכת הביטחון וקהילת המודיעין. כיום הוא דוקטורנט בחוג למדע המדינה באוניברסיטת חיפה. ב-2015 התפרסם ספרו: "תהליך אנאפוליס: נווה מדבר או פאטה מורגנה", בהוצאת מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום ומולד, המרכז להתחדשות הדמוקרטיה

But Abu Ibrahim, We're Family! - Lee Perlman2017, 199 עמודים. 50 ש"ח

 

לרכישה

 

Press here for Shipping Outside Of ISRAEL

!"But Abu Ibrahim, We're Family" - לי פרלמן

קישור לראיון שערכה מבקרת תיאטרון באדינבורו עם המחבר, לי פרלמן, על ספרו

 

למשלוח חו"ל, יש לפנות למרכז לבדיקת עלות המשלוח בהתאם ליעד המבוקש

 

"But Abu Ibrahim, We're Family!" is a series of case studies describing collaborations between Jewish and Palestinian professional theater artists in Israel and the theater they create about their realities. It depicts the ways the artists navigate shifting power dynamics and relations between them, while working together to overcome external social and political forces which run counter to their work. It analyzes the socio-political and socio-cultural significance of four "joint productions," collaborative professional theater productions by Jewish and Palestinian citizens of the State of Israel between 2000-2010.

In these productions, Jewish Israelis and Palestinians share a stage and essentially wage the conflicts between them non-violently. These productions both represent and reflect the conflictual relations between these two national groups, by attempting to understand, present, often satirize and transform these conflicts on stage.
These productions serve as a tentative model of shared citizenship in the work place - how Jewish Israelis and Palestinians can work together in professional settings, through ongoing negotiation towards equality within the present political situation. The productions attempted and invariably succeeded in challenging inequality and disenfranchisement, amplifying the non-hegemonic voices of Palestinian citizens, that lie outside the norm of and are often excluded from social and political discourse in Israel's Jewish polity.

אמנות בחזית - השתקפות אתוס הסכסוך באמנות פלסטית ישראלית-יהודית - מיכל נשרי-שמעונוביץ ודניאל בר-טל2017, 134 עמודים. 50 ש"ח

 

לרכישה

אמנות בחזית - השתקפות אתוס הסכסוך באמנות פלסטית ישראלית-יהודית - מיכל נשרי-שמעונוביץ ודניאל בר-טל

יצירה אמנותית מבטאת את אשר רואה האמן. אם הוא תצפיתן מעולה הרי שבעזרת יצירתיות ומקוריות יוכל להביע את המציאות באופן שיביא את הצופים למחשבה, שאלה או תהייה. אבל האמנות מורכבת יותר. היא אינה משקפת רק את המציאות, אלא אמורה גם להרשים ובנוסף להזהיר, להתריע או לבקר. אמנות מביאה מידע לצופה. אפשר אף להרחיק ולומר שאמנים אמורים להיות נביאים העומדים בשער, אך במקום לדבר הם יוצרים יצירות המספרות סיפור בחזות, לא במילים.

ספר זה מוכיח שאכן זהו אחד התפקידים של אמנים. המחקר עליו אנו מדווחים, מנתח עבודות של אמנים ישראלים לאורך תקופה ארוכה משנות הארבעים של המאה הקודמת ועד ימינו, כדי לבדוק באיזו מידה יצירות של אמנות פלסטית מבטאות את האתוס החברתי - אתוס הסכסוך - המתפתח בקרב חברות הנתונות בסכסוך בלתי נשלט. המחקר מוכיח שאמני ישראל, לפחות חלקם, הם נביאים. הם מקדימים לפענח את המציאות בהשוואה לרוב החברה הישראלית היהודית. כך למשל, כאשר החברה הייתה שרויה באופוריה מניצחון מלחמת ששת הימים, היו אמנים שזיהו את המחיר הגבוה שהיא תשלם על כיבוש מתמשך. דרך יצירותיהם הם הציעו אלטרנטיבה לסכסוך רווי דם ויזע.

האמנות לא פעם נותרת כאי מבודד עם מגדלור בין גלי הים הסוער, המראה את הכיוון הרצוי הנסתר מעיני העם.

החברה הערבית־הפלסטינית במדינת ישראל: עת לשינוי אסטרטגי בתהליכי השילוב והשוויון - אפרים לביא המכון למחקרי ביטחון לאומי, תל אביב, יוני 2016

הורד טקסט מלא ב-PDF

ועכשיו באנגלית (אפריל 2018)

החברה הערבית־הפלסטינית במדינת ישראל: עת לשינוי אסטרטגי בתהליכי השילוב והשוויון - אפרים לביא

בהשתתפות: מאיר אלרן, נאדיה חילו ז"ל, ערן ישיב, דורון מצא, קרן אבירם, חפני גרטנר

 

יחסי המדינה והרוב היהודי עם החברה הערבית-הפלסטינית נוגעים ישירות לביטחון הלאומי של ישראל. כמו ועדת החקירה הממלכתית ("ועדת אור") שהוקמה בעקבות אירועי אוקטובר 2000 , כך נשיא המדינה, ראובן ריבלין, רואה בקידומה ובהשתלבותה של החברה הערבית בחיי החברה והכלכלה במדינה על בסיס אזרחות מלאה ושווה, אינטרס בעל חשיבות לאומית עליונה לחוסנה החברתי, הכלכלי והמוסרי של ישראל.

 

בספר זה, נבחנה לעומקה מציאות החיים של החברה הערבית בפרק הזמן שחלף מפרסום המלצות "ועדת אור" ועד היום. מסקנות המחקר מעלות כי החברה הערבית מגלה רצון להשתלב בחיי החברה והכלכלה במדינה, וכי קיים סיכוי ממשי לצמצום פערים ולהשתלבותה בתעסוקה במקצועות מתקדמים. המלצות המחקר מופנות בעיקר להנהגת המדינה: עליה לקבוע כי הנושא הוא בעל חשיבות לאומית מרכזית ולקבל החלטה היסטורית לעיצוב מדיניות ארוכת-טווח לקידומה של החברה הערבית, בשיתוף עם נציגיה, על בסיס של שוויון ותוך הימנעות מהדרה פוליטית ותרבותית.

הספר נועד לשמש בסיס לדיון ציבורי וכלי עזר למקבלי החלטות ולקובעי מדיניות.

 בעבודה זו מבקשים המחברים להציג ארבע טענות עיקריות:

הראשונה — מדינת ישראל והחברה היהודית לא שינו את תפיסתן הבסיסית כלפי החברה הערבית בעקבות המלצות "ועדת אור", ועדת החקירה הממלכתית שהוקמה כדי לחקור את הסיבות למהומות אוקטובר 2000 . זכויותיה של החברה הערבית בישראל כמיעוט אתני נותרו מוגבלות, ולמעשה היא אינה מוכרת כמיעוט בעל זכויות קולקטיביות, והפער בינה לבין החברה היהודית מתרחב והולך, גם אם חל שיפור במצבה הכלכלי־חברתי ביחס לעבר. המדיניות שננקטה כלפיה המשיכה להיות מוכתבת משיקולים פוליטיים קצרי־טווח, ומונעת משיקולים חברתיים וביטחוניים כמו חשש לבדלנות. כך, למרות תוכניות שגובשו ויושמו ומשאבים שהושקעו בעשור החולף, החברה הערבית בישראל, על אף היותה שווה בפני החוק ובעלת זכויות אזרחיות שוות כאוכלוסיית הרוב היהודית, עדיין מהווה מבחינות שונות קבוצה חברתית מודרת ומופלית, ללא שוויון אזרחי מלא. היא סובלת מאפליה ממוסדת הבאה לידי ביטוי בחלוקה לא־שוויונית של משאבים ותקציבים, בשיעור העסקת ערבים בשירות הציבורי ובהתיישבות. החברה הערבית סובלת גם מאפליה לא ממוסדת — אפליה חברתית הבאה לידי ביטוי בתופעות בחיי היומיום כמו היתקלות בסירובים בתהליך חיפוש עבודה, התנגדות למגורים ביישובים יהודיים, איסור כניסה למקומות בילוי ובידור ושימוש בביטויים גזעניים כלפיה.

השנייה — מציאות זו מציבה את החברה הערבית בפני דילמה באשר לעתידה ולמעמדה במדינה: מצד אחד, היא פיתחה הסתגלות לקבוצת הרוב היהודית שבתוכה היא חיה, לאחר שעברה כברת דרך ארוכה של התנסות חברתית ותרבותית עימה, והיא מגלה רצון להשתלב בחיי החברה והכלכלה במדינה; מצד שני, היא רוצה להבטיח כי ההשתלבות לא תהיה כרוכה באובדן זהותה התרבותית, האתנית והלאומית. בה בעת, כאמור, החברה הערבית מתמודדת עם אפליה ממוסדת ואפליה חברתית, ועם אי־שוויון אזרחי מלא. רבים בקרבה רואים את שורש הבעיה בכך שישראל מגדירה את עצמה כמדינה יהודית. התביעה מהמדינה להסדיר את מעמדה ועתידה של החברה הערבית תוך התחשבות בדעתה, נתקלה בחשדנות ובהתנגדות מצד המדינה והציבור היהודי. הדבר מתבטא בשורה של יוזמות חקיקה שנועדו לבצר את אופייה היהודי של ישראל, וכן בהקצנה גוברת מצד חלקים בחברה היהודית כלפי הערבים, כולל גילויי שנאה וגזענות.

השלישית — החלטה על שינוי אסטרטגי־לאומי במדיניות כלפי הערבים, שתכליתו להביא להשתלבותם החברתית, הכלכלית והפוליטית, עשויה לחזק את תחושת השתייכותם למדינה כאזרחים שווי זכויות וחובות, לרבות שמירה על כללי הדמוקרטיה וההסכמה החברתית, ולהעמיק את תהליכי התערותם בחברה ובכלכלה. מדיניות כזו צריכה להישען, מחד גיסא, על הכרה כי שוויון אזרחי מהותי ומלא הוא אינטרס הדדי של המדינה והחברה הערבית, ועל הבנה, מאידך גיסא, כי יישמרו הזהות הלאומית והאינטרסים הלגיטימיים של הרוב היהודי. המדיניות תתאפיין בראייה חזונית כוללת, לכידה וארוכת־טווח, אשר תטיל על המדינה "חובות עשֵׂה" בתחום הזכויות החברתיות )כמו החינוך ושירותי הבריאות(, תאפשר לגבור על חסמים ותבטיח חלוקה שוויונית של המשאבים הציבוריים.

הרביעית — אף על פי שהחברה הערבית־פלסטינית בישראל הולכת ומתגבשת כקהילה )אזרחית( נפרדת מחלקי העם הפלסטיני שמחוץ למדינה, מרכיבי הזהות העיקריים שלה מעוגנים עדיין בזהות הלאומית הפלסטינית, ובזיקות חברתיות ומשפחתיות עם הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה. על כן, מובן שיחסה של החברה הערבית כלפי מדינת ישראל יושפע ממצב היחסים בין המדינה לבין העם הפלסטיני בכללותו. מכאן שעיצוב מדיניות חדשה ביחס לחברה הערבית עשוי לענות על צרכים ראשוניים בלבד, אשר יאפשרו מוביליות חברתית. בצד זאת, קיים צורך בפתרון מדיני כדי להסיר את הסכסוך הלאומי )על מרכיביו בתוך המדינה, כמו הפליטים הפנימיים וסוגיית הקרקעות( כגורם משפיע מרכזי ביחסים בין החברה הערבית לבין המדינה והרוב היהודי.

בני המקום - שיחות עם אזרחים ערבים בישראל - שרה אוסצקי-לזר ויואב שטרן2016, 185 עמודים, 50 ש"ח

 

לרכישה

 

בני המקום - שיחות עם אזרחים ערבים בישראל - שרה אוסצקי-לזר ויואב שטרן

ב-2011 יצאנו למסע ביישובים ערבים ברחבי הארץ. נפגשנו עם בני המקום, נשים וגברים בעלי רקע מגוון והשקפות פוליטיות מנוגדות. שוחחנו עמם בשקט של בתיהם או ברעש של בתי הקפה הסמוכים. התמקדנו באדם – בסיפור חייו, במקורות משפחתו, בקריאת המציאות שלו, בחלומותיו ובשאיפותיו, בהישגיו וביחסיו עם סביבתו. דרך האישי עסקנו בפוליטי.

מצאנו אנשים כמהים להקשבה, שמחים לחלוק את סיפורי חייהם, גאים לספר על משפחותיהם ועל עצמם, ובעיקר על הוריהם. גם אם חייהם קשים הם שומרים על מבט מפוכח, מושרשים באדמתם וביישוביהם בארץ הזאת, במולדת המשותפת היקרה להם ולנו. כל בני שיחנו דחו בביטול את הרעיונות לנתק אותם מן המדינה. למרות ביקורתם על מצבם האישי והקולקטיבי בתוכה, הם שואפים לתקן ולא להיפרד, ומאמינים שבטווח הארוך הדברים ישתנו לטובה. קשה להתחרות באופטימיות שלהם.

סיפורי חייהם של המרואיינים בספר זה יוצרים פסיפס מרתק של היסטוריה אישית-פרטנית, מעין היסטוריה בעל פה, בגרסה אלטרנטיבית שאיננה מופיעה בספרים. אין מדובר ב"מדגם מייצג" או ב"סקר דעת קהל", אלא בשיחות עומק עם אנשים פרטיים שפתחו בפנינו את דלתם ואת לבם.

המסע הצנוע הזה, שעדיין נמשך, הוא עבורנו שליחות שמעבר למחקר אקדמי או לכתיבה עיתונאית. בחרנו להציג את סיפורי החיים של האנשים שפגשנו בפני הציבור היהודי הרחב, שאינו מכיר את הערבים מקרוב ורואה בהם גוף מונוליתי גדול ומאיים, אפילו אויב. בעינינו הם שכנים ושותפים, שונים אך דומים, בעלי רצון עז לחיים המבוססים על כבוד הדדי ואמון. אנו מאמינים בכל לבנו שאפשר למצוא את דרך המלך בין שונוּת תרבותית, דתית ולאומית לבין מכנה משותף רחב, אזרחי ואנושי. כל חיינו אנחנו פוסעים בשביל הזה, למרות המהמורות הקשות שהוא מזַמֵּן. ספר זה הוא צעד קטן נוסף בדרך המפרכת לעתיד טוב יותר לכולנו, בני המקום הזה.

ד"ר שרה אוסצקי-לזר, עמיתת מחקר במכון ון ליר בירושלים. חוקרת את החברה הערבית ופעילה למען חיים משותפים ושלום מזה שלושה עשורים.
יואב שטרן, יזם עסקי ופעיל חברתי. עיתונאי לשעבר, היה כתב לענייני החברה הערבית בישראל בעיתון ״הארץ״.

אוניברסיטת תל-אביב, ת.ד. 39040, תל-אביב 6997801
UI/UX Basch_Interactive